
1. שיחת האימהות בוואטסאפ שהסעירה את הרשת והתפרסמה לבסוף כלא אמינה - גילתה טפח עז מאחד הדברים הסמוים מהעיין המרכיבים את התרבות העכשווית.
זה לא סוד שרבים מאיתנו מתפתים לשאוב מנות רגש ועניין סינתטיות, מעובדות, מתכנים חיצוניים שאינם שייכים לחיינו. זה המצב - שלבטח בא על חשבון הקשב, שימת הלב והסבלנות שלנו להתרגשויות טבעיות ומופלאות בחיי המשפחה, החברה והסביבה (גם אם קשה לנו מאוד להודות בכך).
זה שאנחנו 'חיים' - לא אומר שאנחנו מממשים את הפונטציאל הרגשי הטמון בנו הנוגע לשלל מערכות היחסים שלנו עם האנושות.
כי כשאתה רגיל לרגש סינתטי שעובר אליך דרך צינור זר ודרמטי - רף ההתבוננות והסבלנות לסיפור החיים האיטיים והמופלאים שלך יורד דרמטית עד לא נספר.
2. תופעת הפקרת הרגשות האישיים וההתחברות (או שמא הכניעה) לרגש סינתטי שמרגיש אותנטי ומגדיר אותנו - לא החלה היום. יסודה אי שם לפני עשרות ומאות שנים בהפצת תוכן חיצוני של זרים שנועד "לרגש" אחרים. בתחילה היה קשה להשיג תוכן סינתטי מרגש. הוא נוצר ע"י התיאטרון והספרות ודרש ממון או מאמץ מסוים כדי לצרוך אותו ו"להתרגש". עצם המאמץ הסיח את הדעת מהפקרת הרגשות לניסוחם של אחרים. אחר כך הגיעה הטלויזיה שבמחיר זעום יחסית לכמות ה"ריגוש" שנתנה - שאבה אותנו פנימה לזמן רב מדי של "רגש ועניין" מהודק, בול בפוני. קסם של ממש. אתה רוכש מכשיר וחיי "הרגש והעניין" שלך נראים אחרת לגמרי, לכאורה.
3. עם כניסת הרשת לחיינו והתעצמות תקשורת הרשתות - "הרגש והעניין" זרוקים חינם, לכל מבקש, בכל נושא, במגוון קונספטים; החל מפוסטים זרים וכלה בסדרות ארוכות שאפשר לשקוע בהן. פרט "שולי": זה אולי אסתטי ומושך, מפעיל אותנו, "מרגש, מרגיש ומעניין" - אך שום דבר מזה לא שייך לרגש האותנטי והאישי שלנו הנמצא אי שם, עמוק בנבכי ליבנו. בשקט בשקט, די נכנענו לתמה הגורסת כי מוכרחים ספק רגש חיצוני כדי לחבר את הכבלים של הרגש שלנו.
נדיר עבורנו שרגש מתעורר ומבעבע מתוך החיים האישיים שלנו ואנו מתמסרים לבכי, צחוק ועניין כי דחקנו את הרגש האישי היטב החוצה והתרגלנו לעייפה לשבת ו"להתרגש" ממשהו חיצוני עד כי שכחנו לחשוד שמא מתחבא בקרבנו רגש רך, אישי, נוגע שעשוי לפעום באופן מופלא אם נצליח להתרגל להתבונן בעולמנו ולו קמעה.
4. רבים ויתרו על רגשותיהם והפקירום לספקי רגש חיצוניים תוך כדי שהם מפטירים ש'חייהם משעממים', 'רגילים', נטולי עניין. מכאן הכל מתחיל. מחוסר הביטחון ואיבוד האמונה שאפשר לשוב לכור מחצבתנו הרגשי. לימים בהם שמנו את ליבנו למתרחש מתחת לאפנו ושאפנו עמוק ללב, גם אם לא היה שם סלב. גם אם לא הייתה שום כותרת מסעירה או סיפור 'חזק'. הסיפורים והרגשות נמצאים אצל כולנו ובפרטי הפרטים של ההתרחשויות האנושיות שאנו פוגשים בחיים הרגילים; במשפחה, בעבודה, בהיסטוריית חיינו ובמפגשים האנושיים הקבועים והאקראיים.
5. אין ספק, קשה לשוב להתבונן כמו ילד על העולם ולהתרגש בעניין מפרח ושבלול, אך אני מאמין ויודע שזה אפשרי, משתלם, חיוני.
נכון, נדרשת עבודה; לייבש קצת את מקורות העניין הזרים שלנו, לוותר על רגש סינתטי, להתאמן בסבלנות והתבוננות, לנשום את עצמנו נטו, להאמין שאנחנו מסוגלים אחרת. זה לא שיש לנו ברירה. אם אנו חפצי חיים טובים, מרגשים ואותנטים 'על אמת' - מוכרחים להבדיל בין רגש פנימי הנובע מהתרחשויות החיים עצמם, קטנות וגדולות, שיחות וסיטואציות, אנקדוטות וניואנסים - לבין רגש חיצוני אליו השתעבדנו בנקל, בלי ששמנו לב.
כוח הדמיון וההתבוננות נמצא בתוכנו ומחכה שנתעורר ונסתער עליו - כדי שנוכל לבסס את רגשותנו על מה שקיים בחיינו באמת, מבפנים.
נדב גדליה הוא עורך טקסטים בכיר ומנהל תוכן, מוזיקאי יוצר ומפיק הסרטים 'רווק עם אלוקים', 'מדריך למתבונן האמיץ' והספר המשולש החדש "רגשות כנים על ימים עלומים"