פרשת ויקהל עוסקת בנדבה שהביאו בני ישראל כתרומה למשכן. ההתנדבות הייתה מעל ומעבר עד שהתורה מתארת ש"ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא" (אגב, המושג "ימי מילואים" לקוח מעבודת המשכן שבו "מילאו" את ידי העמלים בעבודה; כך שבתרגום לימינו נאמר למשה שהגיעו מאה ועשרים אחוזי התנדבות למילואים וניתן לשחרר קצת...).
שלא במקרה, בשבת זו נקרא גם את "פרשת שקלים" שמתארת את חצאי השקלים שהביאו בני ישראל לעבודת המשכן. אנו קוראים אותה מספר שבועות לפני חג פורים כדי "להקדים שקלינו לשקליו של המן" שניסה לשחד את אחשוורוש בעשרת אלפים שקלי כסף על מנת שיסכים להשמיד את העם היהודי; סיכון גדול דורש התנדבות גדולה.
העיקרון הוא פשוט: בעת שעם ישראל נמצא בעמדה של תרומה מעל ומעבר – גם הישועה מגיעה מעל ומעבר. האסון שנחת עלינו בשמחת תורה היה מעל ומעבר, אולם הוא גם עורר גבורה והתנדבות מעל ומעבר, והמערכה – שאנו רק בתחילתה – גם תצמיח ישועות מעל ומעבר.