כשהאדם מבין ששכינה שורה במעשי ידיו זה גם מחזק ומרומם אותו וגם מטיל עליו אחריות, כי הקב"ה נמצא איתו וכדאי שיעשה דברים טובים.
בפרשת 'פקודי' נשלמת מלאכת המשכן. כשבצלאל, אהליאב וכל חכמי הלב מביאים את הכלים ושאר חלקי המשכן אל משה רבנו, רואה משה שהם עשו את המלאכה כאשר ציווה ה' ומברך אותם - "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה".
אומר רש"י (על פי תורת כהנים): ברך אותם 'יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם'.
במבט ראשון נראה שמשה מברך אותם שתשרה שכינה במעשי ידיהם שעשו עכשיו – בכלי המשכן שאותם בנו. 'יהי רצון שתשרה השכינה במשכן אותו בניתם והכנתם'. אבל זה הרי ברור, בשביל המטרה הזו הם בנו את המשכן! יתר על כן, זו ברכה עבור כלל עם-ישראל, שתשרה השכינה במשכן, אז מהי הברכה עבור בצלאל ואהליאב?
מאוד יכול להיות שכאשר משה מאחל לבצלאל ולאהליאב "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם' כוונתו: 'בכל מעשה ידיכם'. כשם שעכשיו התאמצתם ובניתם חלקים עבור המשכן, כך יהי רצון שתמיד תשרה שכינה במעשה ידיכם.
ההסבר מסתדר יפה עם הפסוק שמביא המדרש כהמשך לברכתו של משה: "וִיהִי נֹעַם ה' אֱ-לֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ". זהו פסוק מתוך פרק צ' בתהילים, שכותרתו "תפילה למשה". על פי המדרש הזה, את הפסוק הזה אמר משה בהמשך לברכה שברך את בוני המשכן, אך לפי הפשט, אינו מוגבל אך ורק למלאכת המשכן. פסוק זה מתייחס לכל מעשי ידיו של האדם.
במרחב החיים שלנו יש דברים מיוחדים שבהם אנחנו מרגישים גילוי שכינה מאוד נוכח: כשלומדים תורה, כמו שכתוב בפרקי אבות (ג, ו): "עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה ביניהם... אפילו אחד...". כשהולכים לצבא: "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ". כשאדם מקים בית: "איש ואישה זכו שכינה ביניהם". בבית הדין – כתוב "אֱ-לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ-ל בְּקֶרֶב אֱ-לֹהִים יִשְׁפֹּט". האדם מרגיש בדברים המיוחדים האלה את דבר ה' מופיע.
אמנם, הקב"ה מלווה את כל המציאות: על כל צמח שצומח נאמר שיש מלאך שאומר לו 'גדל'. כך גם במעשי ידיו של האדם, כאשר האדם עושה מעשים טובים סומך הקב"ה את ידיו על ידי האדם ומצטרף אליו. כך מתגלה השכינה בתוך המציאות: דרך כוחו של האדם לפעול – מתגלה השכינה.
הברכה הזו היא לא ברכה רק לבצלאל ולאהליאב, אלא ברכה לכל איש מישראל – " וִיהִי נֹעַם ה' אֱ-לֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ". זו ברכה לכל אדם באשר הוא, לכל איש ישראל שפועל בשם ה', שהקב"ה ילווה אותו במעשי ידיו.
עם-ישראל במלחמה, והרבה מילואימניקים שחזרו לאחרונה משדה הקרב מרגישים נפילת מתח. שם בשדה הקרב "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ", מרגישים את הליווי האלוקי כל יום. פה ירי, שם פיצוץ, פה מטען. והנה חוזרים פתאום לעבודה: לכתוב איזה מאזן, לתכנן סידור עבודה לנהגים. פתאום עולות שאלות: 'מה זה הדברים שאני עושה?' וכדומה.
אבל על האדם להבין שפה בעצם מתגלה דבר ה', בכוחות החיים שחוזרים לפעול. לא רק בכוחות הטבע של מלאך שאומר 'גדל', אלא במעשי ידיו של האדם שפועל בשם ה'. האחד מייצר נעליים – ואח"כ אנשים מברכים 'המכין מצעדי גבר' ו'שעשה לי כל צרכי'; אחד מייצר בגדים; אחר מכין מאזנים שמייצבים את החברה שבה הוא עובד, חברה שמעסיקה עובדים ומשפרת את התל"ג של מדינת ישראל. כך, בסופו של דבר, האדם שותף עם הקב"ה בתהליך תחיית ישראל ותהליך קיום העולם.
כשהאדם מבין את זה, זה מחזק ומרומם אותו. אני לא עושה סתם דברים של מה בכך, אני לא בא לעבודה כדי לעשות דברים טכניים, אלא כדי לבנות את העולם ולעשות אותו מקום טוב יותר. הקב"ה הניח את האדם כאן בעולם "לעבדה ולשמרה" – לעבוד וליצור דברים חדשים או לשמור על הדברים הקיימים. כל העבודות שאנחנו עושים נכנסות לקטגוריות האלה – לעבדה או לשמרה. כשהאדם מבין את זה, הוא מבין שהוא עושה דברים גדולים, ומקבל את האחריות לעשות אותם טוב כמו שהקב"ה מצפה מאיתנו.
נאחל לכל המילואימניקים שלנו שחזרו ולכל מי שבכל התקופה הזו דאג לרציפות התפקודית של העורף שלנו - שהקב"ה ימשיך ללוות אותנו בכל מעשי ידינו, ו"יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם".