בימים הגדולים האלה אנו נדרשים להרים את המבט ולראות את הניסים שה' עושה לנו כחלק ממערכת שלמה, ולא רק כניסים נקודתיים. בפרשת צו אנו משלימים את סקירת הקורבנות שהחלה בפרשת ויקרא.
בסוף הסקירה התורה מסכמת: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ויקרא ז, לז). מיד לאחר מכן מופיע פסוק סיכום נוסף, שבו נזכרים זה לצד זה שני מקומות: "אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֺּתוֹ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת־קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי" (פסוק לח).
כשקוראים את הפסוק הזה בולטת לכאורה; חציו הראשון של הפסוק אומר כי המצוות נצטוו בהר סִינַי, וחציו השני מדבר על הציווי להקריב במדבר סִינַי. נשאלת השאלה: מדוע התורה חוזרת על כך פעמיים, וכיצד שני המושגים הללו דרים יחד באותו הפסוק? הרמב"ן מציע שלושה כיווני פרשנות. בכיוון הראשון הוא מסביר שכל המצוות נאמרו עקרונית בסיני, אלא שחלקן נשנו ונאמרו שוב כאן בספר ויקרא. לפי זה, התורה מדגישה שכאן בספר ויקרא מדובר כבר בציווי שני, והקורבנות לא נאמרו כאן בפעם הראשונה אלא נשנו עבור העם.
בדרך הפשט מציע הרמב"ן לומר שבאמת היו קורבנות שכבר הצטווינו עליהם מפורשות בהר סִינַי - אלו הקורבנות שסביב הקמת המשכן: העולה, החטאת והמילואים. אולם המנחה, השלמים והאשם, הם ציוויים חדשים שנאמרו רק עתה במדבר סִינַי. לכן התורה מציינת את שני המקומות כדי לחלק בין סוגי הקורבנות והזמן שבו ניתנו. אך הרמב"ן מוסיף פירוש שלישי, המעמיק עוד יותר במהות הדברים. ייתכן, הוא אומר, המילים "בהר סיני" ו"במדבר סיני" מתייחסות לאותו מקום, והתורה מבקשת לומר לנו, בכפל ההגדרות לאותו מקום, שהקורבנות שקיבלנו בהר סִינַי הם המלווים אותנו לאורך כל הדרך במדבר סִינַי.
המהלך הוא מהלך רציף מהר סִינַי למדבר סִינַי. הקורבנות הם חלק ממערכה לאומית שלמה; יצאנו ממצרים בניסים גדולים, עברנו את תהליך ההתקדמות מחשכת גלות מצרים אל מעמדנו העצמי והרוחני כעם, לאורך ימי ספירת העומר, והגענו אל מעמד הר סִינַי "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י שמות יט, ב, ע"פ מכילתא). רק מתוך האחדות הזו יכולה הייתה התורה להינתן לישראל. האחדות הזו נמשכה בבניית המשכן, שנועד לאחד את כל עבודת ה' של העם למהלך אחד, ומשם המשכנו אל סדר הדגלים המתואר בפתיחת ספר במדבר - "אִישׁ עַל־מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל־דִּגְלוֹ". (במדבר א, נב) רק לאחר הסדר הזה, הנותן מקום לכל פרט בתוך האומה השלמה, ניתן לצאת לדרך הארוכה במדבר סיני לעבר ארץ ישראל.
כשהתורה מחברת את מדבר סִינַי להר סִינַי, היא מלמדת אותנו שלא לראות בעבודת הקורבנות רק ציווי נקודתי או אירוע מבודד שקרה לאחר מתן תורה. זוהי מערכה אחת, המתחילה ביציאת מצרים ומתקדמת בבניית עבודת ה' לאומית ומאוחדת. נקודת המבט הזו מעמיקה את ההבנה שלנו במשמעות של ספר ויקרא כולו. אין מדובר רק באוסף של מצוות, קורבנות, ודרכי תיקון והתקרבות אישית אל הקב"ה, אלא חלק מהותי בתהליך של הופעת השכינה בעם ישראל, ובמימוש השליחות שלנו כעם ה'.
כך גם אנו, בימים הגדולים הללו, נדרשים שלא להסתפק במבט הנקודתי, שבו אנו רואים עוד נס, עוד מערכה, או עוד מבצע מוצלח של חיל האוויר, ומודים לקב"ה על ההצלחה הנקודתית, ועל כך ששוב, כל כוחותינו שבו לשלום לבסיסם לאחר השגת המטרות. אנו נדרשים להרים את המבט ולראות את המהלך השלם.
המהלך הזה אינו מתחיל רק לפני שנתיים וחצי, במכה הקשה שקיבלנו בפתיחת המלחמה בשמחת תורה. זהו מהלך שלם שראשיתו ביציאת מצרים, בקבלת התורה ובבניית המשכן. בכניסה לארץ ובהקמת ממלכת דוד ושלמה ובית המקדש. המשכו של המהלך, ביציאה אל הגלות הקשה והארוכה, ובחזרתנו לארץ לאחר אלפיים שנות גלות. אנו חוזרים לארץ בתהליך מופלא של התעוררות לאומית, בהתעוררותם של העם והארץ, בתחייתה של השפה העברית, ובחלק הפעיל של עם ישראל בבניין העם והארץ.
והגויים ממשיכים להתנכל אלינו, הן באנטישמיות בחוץ לארץ והן בניסיונות להצר את צעדינו כאן. מלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, המלחמות בלבנון וכל התחנות שעברנו בדרך - כולן תחנות במערכה הגדולה שאנו נמצאים בה לאורך כל ההיסטוריה שלנו כעם, ושאותה אנחנו חווים כרגע.
כשאנו מתבוננים כך בניסים, אנחנו מבינים שאנחנו בעצמנו שותפים ברגעים עצומים בתולדות ישראל. האירועים הללו נכתבים בתולדות האומה כחלק מתהליך מופלא של תחיית ישראל.
אנו עומדים בשבת הגדול, רגע לפני חג הפסח, בשבת שעיקר עניינה הוא הבנת התהליך שבהכנה לקראת פסח, ולקראת הופעת הגאולה שבכל דר ודור. בפסח הראשון שחגגנו במצרים, בשבת הזאת נצטווינו להכין כבר את השה לקרבן הפסח, ובהפטרה אנחנו קוראים על בואו של אליהו הנביא, כהכנה אל השלב הבא: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (מלאכי ג, כג). בעוד ימים ספורים נחגוג את ליל הסדר, נקיים את מצוות "והגדת לבנך", ונזכיר שוב שההבטחה האלוקית, והתכנית האלוקית המוליכה את עם ישראל בכל דרכיו, "היא שעמדה לאבותינו ולנו" כנגד העומדים עלינו לכלותנו בכל דור ודור.
אנו זוכרים את דברי חז"ל "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל" (גמרא, ראש השנה י, ב), ואנו נושאים תפילה לה' שימשיך את המהלך הגדול הזה שאנו זוכים לראות בעינינו, עד להשגת הניצחון המלא במלחמה הזו ועד לגאולה השלמה במהרה.