שבט לוי, שבו עוסקת פרשת "צו", הוא השבט הרוחני של עם ישראל. השבט שתפקידו היה לעבוד את עבודת בית המקדש בתקופות מסוימות בשנה, ואילו בשאר הזמן תפקידו היה להסתובב ברחבי הארץ וללמד את העם תורה - "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז).
לשבט לוי גם לא היה נחלה משלו בארץ ישראל – הוא שבט שחי "מחוץ לחיים". לא ניכנס לניסיון ההקבלה בין שבט לוי לאי-שירות צבאי (רק נעיר שגם שבט לוי לא היה פטור ממלחמת מצווה) אלא נדבר על העיקרון שעל מנת לקיים את החיים ישנם כאלה שצריכים להיות "מחוץ לחיים".
הורים "יוצאים" מן החיים, כלומר מקריבים חלק מחייהם על מנת להקים משפחה; תלמידי חכמים מקריבים את כוחותיהם כדי ללמוד תורה; אנשים בתפקיד ציבורי מנהלים אורח חיים לא נורמאלי בכדי שהחברה תוכל לתפקד; וכמובן חיילים מקריבים את חייהם לצורך קיום האומה; כל אלה מצווים להקריב משהו פרטי למען הכלל – "צו את אהרון ואת בניו".
היציאה מן החיים איננה ניתוק מהם אלא אדרבה, חיבור עמוק לחיי הנצח. לא במקרה אנו קוראים השבת גם את פרשת פרה. הרב שמשון רפאל הירש (בפירושו לתורה במדבר יט, כב), מסביר כי פרה אדומה מבטאת את שיא עוצמת החיים (פרה היא בעל חיים אימתני בעל כוח עבודה גדול, אדום הוא צבע המבטא דם, כוח של חיים), הדרך להיטהר מטומאת מת היא על ידי חיבור לשיא החיים, ודבר זה נעשה על ידי זריקת אפר של פרה אדומה (המעורבב במים, שגם הם מבטאים מקור חיים, טבע ורעננות) על האדם שבא במגע עם המוות.
אנו לעולם לא יוצאים מן החיים; אנו מצויים לחיות אותם באופן הראוי, ולעיתים – להקריב את המציאות הפיסית למען האידיאל הנצחי.
החיילים שלנו ש"יצאו מן החיים" לא הפסיקו לחיות אלא התחברו למקור טהור הרבה יותר – לחיי הנצח של האומה. במותם ציוו לנו את החיים.