נדב גדליה
נדב גדליהצילום: באדיבות המצלם

1. אי שם, מתישהו, החל לחלחל המושג 'חרדי\תורני לאומי' לציבור. לידתה של ההגדרה נבעה, כנראה, מצורך קיומי עבור ציונים דתיים שקלטו שהרוח הציונית-דתית כפי שהיא מתעצבת ונתפסת בציבוריות הישראלית אינה לרוחם או מאלה שחפצו למסגר את שומרי הגחלת הציונית-דתית-הלכתית כ'מחמירים שוליים'.

הממותגים כ'מחמירים' התעקשו בסך הכל שלא לשכוח את ערכי הציונות הדתית העתיקה אל מול אלה שחפצו ליהנות ממנעמי המערביות הישראלית הזורמת שאין בינה ל'ציונות-דתית' מאומה.

מה ביקשו המכונים היום (משום מה) 'תורניים'? סך הכל לקיים את מה שכתוב בספר ההגדרות הבלתי רשמי של הציונות הדתית: שמירת מצוות, ע"פ ההלכה עם פתיחות לציבור הישראלי, אך מינוס ההשפעות הזרות שעם השנים הלכו והתעצמו.

לדוגמה: מעולם לא היה ברור הקשר בין ציונות-דתית מוצהרת - למתן לגיטימציה לצפיה בערוץ 2 או בחיבה פומבית למשחקי ספורט.

האמת הציונית-דתית שאלה: כיצד יתכן שבמסגרת מגזרית המוגדרת 'ציונית דתית' לא מעמידים את ההלכה היהודית במרכז הרחבה כנגד סגנון החיים המערבי-דינאמי.

משחדלו לקבול - 'הם' פתחו לעצמם מעין מגזר משלהם שהשיב את עטרת הציונות-הדתית ליושנה. זאת שלא חששה להיבדל מהרוחות העזות שבחוץ ולמסור נפש למען ערכי היהדות, העם והמולדת.

הם הבינו שעם השנים, צרכי מסירות הנפש משתנים. למרות הפיתוי ליפול בפח ההגדרות החיצוניות; ציוני-דתי-תורני אינו חרדי ואינו 'מחמיר'. לציונות-דתית יש את הדרך וההדגשים שלה שתמיד היו שם, אלא שעם השנים הם נראו לציבור רחב כלא רלוונטים ולא הוטמעו מחדש באופן גורף ופשוט.

כפרטים - יתכן וציונים-דתיים רבים המשיכו לדבוק בערכי הציונות-הדתית העתיקה; אך כלפי חוץ ומבחינה תקשורתית-פומבית נעשה השנים עשו נזק תדמיתי גדול למגזר והתוצאה היא שהציבור הציוני-דתי הרחב נתפס אצל חלק גדול מהעם כ'פשרן'.

2. תדמית הפשרן יצרה בעיות רבות. היא הפכה למטבע עובר לסוחר עבור זרים; 'חוזרים בתשובה' רבים בחרו בחרדיות בה ראו מבחוץ 'דרך בלתי מתפשרת' וציונים-דתיים נאלצו להתמודד עם 'מצבים חילוניים' לא פשוטים כי לא ממש הבינו שעם כל הכבוד לפתיחות ולצבעוניות - הם גם שומרי הלכה 'עד הסוף'.

בד בבד, תדמית הפשרן יצרה נזק פנימי רב בלב המגזר עצמו.

לצד אלו שהגדירו את עצמם בריש גלי כהולכים בשרירות לבם לפי העולם המשתנה (למרות ההלכה הפסוקה), היו אנשי אמצע רבים שהושפעו מהם באופן מודע ובלתי מודע.

כשאתה חי בחברה, קשה שלא למדוד את עצמך לפי הסביבה שלך. כשבראש כל חוצות שומרי הציונות הדתית העתיקה קוטלגו למעשה כ'מחמירים' ובתווך ההולכים בשרירות לבם הרשו לעצמם יותר ויותר להתערבן (מלשון מערבי) - האדם שחש 'ממוצע' בחר בלי משים באמצע. הוא לא ישבור גבולות שטרם נשברו לחלוטין בפומביות, אך גם לא ישמר את ההלכה העתיקה כפי שהיא כתובה בספרי ההלכה הנתפסים משום מה כשייכים למגזר 'החרדי לאומי'. והוא - לא חרדי ולא חרד"ל הוא ציוני-דתי וזהו.

3. השפעות החברה על נגזרותיהן באות לידי ביטוי באמצעי מדיה כלליים המשלימים את עבודתם של כלי תקשורת מגזריים המושפעים מהפומביות הפיזית הנושבת במגזר וחוזר חלילה. בסופו של דבר, הפומביות היא זו שמשחקת על האדם הפרטי ו'עוזרת לו לבחור' כיצד להתנהג; על מה 'למסור נפש' גם כשקשה והיכן אפשר 'לשחרר'.

כמובן שגם הבית והחברה הקרובה משפיעים, אך כעת אנו עוסקים במושגים פומביים רחבים יותר שהשפעתם אינה ניתנת לכימות. הבלבול כבד עד מאוד ומגיע לרמות אבסורדיות, משעשעות וכואבות בו זמנית. זה קורה לדוגמה כשאתה שומע סיפור על הורים השולחים את ילדיהם לבית ספר דתי בזמן שבשבת האבא מסיע את הילדים לענייניהם. הווי אומר: מוסדות לימוד פרטיים לא נוצרו כדי 'להחמיר' אלא לשמר את סגנון החיים הדתי הבסיסי ביותר.

4. אמנם בסיפור הנ"ל הכולל חילול שבת - האבסורד נהיר כשמיים; אך מדובר בסימן דרך המציג את המצב בשטח הגורס בלי מילים שמחויבות להלכה הפסוקה וסדר העדיפויות היהודי שמור ל'תורניים' בלבד, משום מה.

כביכול, כל הייתר - רשאים לבחור את דרכם לפי מה ש'מרגיש נכון' - האל החדש של המערביות, למעשה.

אי אפשר לשפוט אף אדם וכל 'דתי' אמור לבחון את עצמו מול ההלכה, אך הבעיה הגדולה היא הפומביות וחוסר הרכנת הראש כלפי מה שאסור, גם אם לא מקיימים אותו הלכה למעשה. יתכן ולמרות כל רעשי הרקע - זה הסמן המבדיל היום בעיקר בין המגזר החרדי הפומבי (בלי להכליל) הכולל אי נוחות מול 'חטא הלכתי', לבין המגזר הציוני-דתי הפומבי (בלי להכליל) - הטוען ללא מילים שגם אם הקו ההלכתי הבסיסי לא מסתדר - 'אצלי הכל בסדר'.

5. כשאדם מצהיר שהוא מאמין באופן עקרוני במשהו ומודה (מול בוראו) באי נעימות ש'קשה לו' לקיים דברים מסוימים בפועל מסיבותיו האישיות (ומתפלל שיצליח בהמשך) - זה כיוון שאולי יסייע לו להתקרב לשלימות 'הלכה למעשה'. הוא יתקדם בפשטות אם יחל להאמין בעצמו שהוא חזק ומסוגל להתגבר על הקשיים הפנימיים והחברתיים.

מאידך, כשאדם מצהיר מעצם היותו 'דתי' שהוא מאמין בהלכה ומשום שקשה לו הוא מצדיק בפומבי את דרכו בפועל - הסותרת את דפי ההלכה הבסיסית - זאת בעיה שורשית. לפני הכל; היא מבלבלת את האדם הפרטי עצמו שאינו אמיתי עם עצמו והתחושות הפנימיות גם אם איננו מודעים אליהן - בהתאם.

אחרי הכל, דרך כזו תורמת לבלבול מגזרי פומבי, משפיעה על הסביבה הקרובה, הרחוקה ועל תפישת המגזר בציבור הישראלי כמגזר איכותי, נהדר, לפעמים זורם, לעיתים 'לא זורם'. לא ממש ברור. בשביל משהו מוחלט יש פה את החרדים. כך או כך, לשניהם נתייחס בתקשורת הפומבית בצורה דומה.

הכותב הוא יוצר הספר "מיומנו של חרדי בעל כורחו", מתוך הטרילוגיה 'רגשות כנים על ימים עלומים' והסרטים "מדריך למתבונן האמיץ" ו"רווק עם אלוקים".