כמעט בכל בוקר אנו קמים לכותרת שנאה; תמיד מצד אחד. אותם אנשים שכבר שנים פורקים את זעמם על ראשה של מדינת ישראל.
התירוצים מתחלפים – הכלכלה, המתנחלים, ביבי, הרפורמה, החרדים, שוב ביבי, החטופים – השנאה נותרת קבועה; הבוז, ההתפרעות וההתנשאות שמותרת רק לאדוני הארץ.
לי באופן אישי אין שיח או השפעה עליהם, לא נראה לי שלמישהו יש. השאלה היא כיצד הציבור שלנו - לומד תורה, משרת במילואים, מתיישב ותורם כליות – אמור להתמודד עם שנאה פתולוגית?
ברמה הטקטית לטווח הקצר יש כמובן לפעול ככל יכולתנו; להשמיע את קולנו בכל במה אפשרית ולא לאפשר לכוחות השנאה לקבוע את הטון. יפה כתב חגי לובר במאמרו "אף אחד לא ישרוף את המדינה שלי" וביטא את תחושתם של רבים.
יחד עם זאת, אני מציע לא להתרגש יותר מידי מהאנשים הללו. בשביעי לאוקטובר הוכח שרוב הציבור היהודי במדינת ישראל אוהב את ארצו ומסורתו. יש מספיק כוחות בריאים שמשרתים את עם ישראל בכל תנאי; איתם ניתן לעבוד ביחד ולנצח.
בשבת הקרובה נקרא את פרשת "החודש", בה לומדים כיצד נקבעים הזמנים בעם ישראל. "ישראל קדשינהו לזמנים", במלים פשוטות: הזמן הוא בידיים שלנו, הזמן פועל לטובתנו.
ברמה האסטרטגית לטווח ארוך אנו נטביע את השנאה בדמוגרפיה של אהבה. הקהילות הבריאות בעם ישראל הולכות וגדלות. אט אט המערכות משתנות. במערכת החיונית ביותר, מערכת הביטחון, השינוי כבר ניכר לעין. רק בגיוס הקרוב הולכים להתגייס אלפי בחורי ישיבות גבוהות, הסדר ומכינות (ביניהם גם בני).
חבריהם - ישראלים נאמנים ממגזרים שונים שבאים בענווה לשרת את המדינה - כבר כעת משמשים כחומת המגן של מדינת ישראל. הזמן פועל לטובתנו.
הרע יעבור, הטוב יתגבר, בעזרת ה'.