המדיה המסורתית מלאה בעלילות דתיים\חרדים\שומרי מצוות שמלרבה האבסורד לא מציגים אמונה אותנטית. כביכול הדמות הדתית נראית דתית ומתנהגת כמו דתית, אך מתנהלת כשהיא נתקלת בקונפליקט כפי שמתנהגת כל דמות שמנסה לפתור בעיות בעולם הגשמי.
זה לא ממש נכון; אצל שומרי מצוות, גם בקרב אלו הדבקים בגשמיות, יש 'ברייק' - תפילות, סגולות, צדקות, תהילים, ויתור לזולת, חשבון נפש מול הבורא. לא מעט דרכים שבהם הדמות הדתית מנסה לפתור את הבעיות הגשמיות שלה. וכן, לא פעם זה עובד בדיוק כמו בסיפורי האמונה.
אממה, בסיפורים המציגים דתיים אי אפשר (כביכול) להציג את העולם הזה כשפתאום הדמות מתפללת ומקבלת גאולה. זה נראה לא אמין. המסך עוסק בחיים גשמיים ומעצם היותו ממסך ומוחק את האלמנטים הרוחניים הקיימים בחייהם של מאמינים.
התוצאה היא: סדרות וסרטים שבהם ישנם דמויות 'דתיות' שאינן מתנהגות באופן אמוני. משום מה, גם מאמינים בעצמם קונים את זה ומרותקים לסיפור. הם לא שואלים את עצמם; רגע, זה באמת ככה? אנשים מאמינים נוהגים לעצור את המרדף ולהרים את העיניים לשמיים בכניעה רבתי.
למה זה לא מתרחש? התירוץ: זה לא אמין, רק מחזק את הבעיה הכואבת הקיימת בעצמותם של סיפורים 'על דתיים'. היא מציגה עולם אמוני שאינו מאמין ומהדהדת באופן סמוי (גם אם לא במתכוון) שתפילות שנענות (למשל) - קיימות רק בסיפורים פלאיים מלפני אלפי שנים. התוצאה: היחלשות האמונה הבסיסית בקרב רבים, בלי שנשים לב לכך.
נכון, הצפיה עצמה אולי מענגת את בלוטות העניין, אך מטמיעה בנו את העולם הגשמי ברמ"ח ושס"ה. בפעם הבאה שנתקל בקונפליקט די ברור שנתקשה לשחרר, להתפלל, לומר באמת 'הכל לטובה', להאמין שהכל מכוון ולחפש איפה טעינו מבחינה רוחנית. אם תרצו, זאת הבעיה העצומה המתרחשת מתחת לפני המדיה.
ניואנסים ואמינות חיצונית הם כקליפת השום הלא מרתקת - לעומת ערעור סמוי של האמונה שבליבנו. כך יותא שבלי שנרצה ונבין זאת, אנחנו מתרחקים מפוטנציאל ההתעלות הקיים בנו - ושוקעים בתפישה חומרית, מחזקים אותה, דורכים במקום ולא ממש מבינים מדוע קשה לנו כל כך עם קיום המצוות והאמונה. בדיוק כמו שיצירה עשויה לעורר 'השראה', היא צפויה לשנמך את תפישת האמונה באופן עקיף, בהחבא.
נדב גדליה הוא יוצר הספר "מיומנו של חרדי בעל כורחו", מתוך הטרילוגיה 'רגשות כנים על ימים עלומים' והסרטים "מדריך למתבונן האמיץ" ו"רווק עם אלוקים".