יש מצבים בחיים שבהם אנחנו במשמרת: איננו יכולים לעצור ולהתאבל. איננו יכולים להתפזר. אנו חייבים להתרכז, להיות ממוקדים ולהשלים את המשימה. במצב הזה מוצאים את עצמם אלעזר ואיתמר, בני אהרן הנותרים, אחרי פטירתם הפתאומית של אחיהם – נדב ואביהוא.

כדי להבין את האירוע טוב יותר נחזור אל תחילת הפרשה. הפרשה מתארת את היום השמיני אחרי שבעת ימי המילואים, היום שהתכוננו אליו במשך תקופה, היום שבו שורה השכינה במשכן. כל העם מתאסף לראות את האירוע הגדול: "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם".

ואז האירוע הגדול באמת קורה, יורדת אש מהשמים ואוכלת את הקורבנות: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". אבל בנקודה זו ניגשים נדב ואביהוא ומקריבים אש זרה. מה בדיוק ההיה החטא? המדרשים מציעים כל מיני אפשרויות וגם הפרשנים דנים בכך, אבל ברור שיורדת אש מהשמיים והורגת אותם. שם, ביום השמיני שכולם ציפו לו. כמו בשמיני עצרת שלנו – שמחת תורה, שכולנו שמחנו בשמחת התורה, עד שנהפך לאבל מחולנו.

מישאל ואלצפן הלויים מקבלים את המשימה לטפל בגופות, משימה לא קלה, בפרט - כשהן בתוך המשכן. לעומתם, אלעזר ואיתמר מקבלים את הציווי לא לצאת מפתח אוהל מועד, לא לפרוע את ראשיהם, לא להתאבל. עליהם להמשיך במשימה.

המפרשים תמהים על ציווי זה. אמנם, אהרן הכהן הוא הכהן הגדול שעליו נאסר להיטמא גם לאחיו או לבנו, אבל לכהן הדיוט מותר להיטמא לאחיו. האחים של אלעזר ואיתמר נפטרו, צריך היה לאפשר להם לצאת וללכת להלוויות שלהם, לאפשר להם להיטמא להם ולהתאבל עליהם.

הרשב"ם אומר שבשבעת ימי המילואים גם נדב ואביהוא נחשבו לכעין כהנים גדולים. הרמב"ן מדייק כיוון זה ומסביר, שנחשבו כמו כהן משוח מלחמה – כהן שלקראת מלחמה מושחים אותו, נחשב במלחמה כמו כהן גדול, על אף שאינו כהן גדול קבוע. באופן דומה, גם בימי המילואים וביום השמיני נחשבו אלעזר ואיתמר כמו כהנים גדולים.

הרמב"ן דן בשתי אפשרויות נוספות. לפי האפשרות האחת, מאחר שמשחו את אלעזר ואיתמר בשמן המשחה המקורי – שלא כמו כהנים רגילים הנולדים אל כהונתם ללא משיחה – יש להם ציווי מיוחד כמו כהן גדול שלא להיטמא אף לאחיהם. לפי האפשרות השנייה, מדובר בעיקרון שמהווה "מצווה לדורות": לכל כהן העוסק במלאכת המקדש בזמן מסוים - אסור להניח את מלאכתו, מלאכת ה', ולהיטמא לאחיו או לקרובו. זאת מצווה שלומדים אותה מכאן – אלעזר ואיתמר היו במשימה, ועליהם להשלים את המשימה של היום השמיני ורק אחר כך יוכלו להתאבל.

עם-ישראל במלחמה, כולנו היום אלעזר ואיתמר. קיבלנו משימה, כולנו במשמרת – להשלים את מלאכת הניצחון על אויבינו, לנצח אותם ניצחון מוחלט ולהחזיר את החטופים שלנו, את אחינו, את בנינו. אנחנו חייבים להיות ממוקדים ולהתרכז – אין לנו זמן ואין לנו מרחב עכשיו להתפזר ולהתחיל בכל מיני האשמות וחשבונות. אנחנו חייבים להיות ממוקדים ולפעול ביחד, כאיש אחד. עלינו להרגיש כאילו אנחנו אלעזר ואיתמר: גם אם אנחנו לא מרגישים כהנים גדולים, אנחנו בוודאי במשימה. אנחנו במשמרת, זה קרה במשמרת שלנו, ואנחנו במשמרת הזאת צריכים לתקן את מה שקרה.

הקב"ה מלווה אותנו, כמו שהוא שרה שם במשכן כך הוא שורה על עם-ישראל ועל מדינת ישראל, ומלווה אותנו בכל דרכינו. נתפלל לפניו שיסייע לנו להשלים את המלאכה הזו, את המשימה שהוטלה עלינו. נתפלל לקב"ה שעכשיו עם התקרבותו של חודש ניסן – "בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְנִיסָן עֲתִידִין לִיגָּאֵל" - המלאכה הזו תושלם ונזכה לראות בגאולה השלמה במהרה בימינו.