בקיבוץ ההרגה

חצי שנה למלחמת "חרבות ברזל", חצי שנה מאז השבעה באוקטובר הנורא, ושוב אנו עושים דרכנו אל כפר עזה.

עד שאינך מגיע אל שערי הקיבוץ, כמעט אין תחושה של "משהו" שקרה כאן. כביש הדמים 232 שוב שוקק תנועה. המרחבים העצומים סביב משנים צבעם מירוק לצהוב. קיץ בפתח, טמפרטורות עולות.

אני יודע לקראת מה אני מגיע, מה אראה, מה צפוי. לא כן הנוסעת שעמי. לבה מפרפר. "למה כפר עזה לא משנה את שמו?" - הירהור ששיתפה אותי בו פתע, טרם כניסתנו.

בתחילת הנסיעה האיטית בתוככי הקיבוץ דומה לרגע שהכל רגיל. פאטה מורגנה. אבל לא. היופי מטעה. משהו כאן לא בסדר. צמחיה שטופחה בימים רגילים – קומלת. הדשאים מצהיבים. משמאל לכביש מיפגש ראשון עם בית שכולו עיי חורבות. ביתו של שי חרמש, לשעבר חבר-הכנסת, שכיום הוא ומשפחתו ושאר ניצולי הקיבוץ - פליטים בשפיים. מי שלא ניצל הוא בנו עומר הי"ד.

מאות המחבלים השתוללו בקיבוץ, טבחו, שרפו, הרגו וחטפו – באין מפריע. ליתר דיוק – היו מי שנלחמו בהם עד טיפת הדם האחרונה. חברי כיתת הכוננות. ממיבנה הנשקיה ההיסטורי הם יצאו ונפלו: שחר אביחי, אבי הינדי, טל אילון, אביב ברעם, נדב עמיקם, אורי רוסו ואופיר ליבשטיין הי"ד. פניהם המחייכות-לנצח מביטות מעל כרזה התלוייה על הנשקיה.

אופיר היה ראש המועצה והחלל הראשון חברי הקיבוץ. בהישמע היריות יצא מביתו, זיהה מיד את המחבלים, חיסל שניים ואז נורה למוות. ביתו מוקף בקקטוסים אדירים. הם אינם זקוקים למים. ממשיכים בחייהם. לצידם עץ שסק גדול שפארותיו עמוסות פרי צהבהב-מתוק-מפתה, באין מי שיקטוף ויהנה ממתיקותו. דגל נושא מילה אחת – שלום – מתנוסס לצד בית סמוך. איזו אשליה.

מתוק – זו המילה האחרונה שאפשר להגיד כאן. כי כאן זה קיבוץ ההרגה (120 שנה לאחר "בעיר ההרגה"). כאן זה קישינייב, תרפ"ט, שואה, במדינת היהודים. כאן, בשכונת הצעירים, הסמוכה לגדר המערכת, כל הבתים שרופים, הרוסים, מוקפים סרטי ניילון נושאי תמונות הנרצחים, זוגות ובודדים, שבאו לגן העדן הזה ומצאו עצמם בגהינום – מי נרצחו, מי נחטפו. כאן הצבע השולט בכיפה – שחור.

רק בית אחד "מזמין" להיכנס לתוכו, ביתם של סיון ונאור הי"ד. אבא של סיון, שמעון אלקבץ, שהוא וענת רעייתו ניצלו באותו יום מר ונמהר, פתחו את בית בתם למבקרים, למען יראו-יחושו את גודל הזוועה. עינו של שמעון כבר יבשה מדמע. "זו היתה ההונאה הכי גדולה של המדינה והצבא באזרחים שלה. שידרו לנו כל הזמן שיש ביטחון, אמצעים סמויים, גדר, מחסומים, אוגדה" – הוא אומר לנו.

ומה עכשיו? "אלי ויזל אמר כי 'אם היינו מקשיבים למה שהם רוצים לעשות לנו – זה לא היה קורה'. אבל לא היה לנו גרם של חשש. ואם היה – וכי היינו מגדלים כאן את ילדינו? יש למחוק את המפלצות כמו את זרע עמלק. מול הרוע שלהם צריך להיות רוע שלנו. עלינו להיות נחושים לעשות מה שצריך, לא לצאת מעזה לפני שלא תהיה להם יכולת לחולל זאת שוב". שמעון נחוש: "כל עוד נשמה באפי, אדאג שהאנשים, העולם, לא ישכחו. לעולם לא עוד!"...

לרחבת החנייה מגיעה שיירת מכוניות שרד. דמות מוכרת מגיחה מאחד הרכבים. יו"ר הכנסת אמיר אוחנה. כך הוא "מבלה" את יומו הראשון בפגרת הקיץ של הכנסת, שזכתה לביקורת רבה, בעיקר מצד משפחות החטופים, חסרות האונים. הוא מלווה את עמיתו האוסטרי ופמלייתו. מי כאוחנה מבין, כי אין טוב יותר בהסברה מאשר מראה עיניים. לרגע הוא נפנה אלי ואנו משוחחים קצרות על אצילותה של שלי שם-טוב, אמו המיוסרת של עומר החטוף בעזה, שהופעתה ערב קודם בטלוויזיה, כבשה לבבות.

כאן, בכפר עזה הנטוש, בשקט המתעתע, המזוויע, כמו גם בבארי, בניר-עוז ובשאר היישובים הנטושים אף הם, עולה ביתר-שאת שאלת המחדל הצבאי. יותר מאשר אי בלימת הפריצה ההמונית של מאות המחבלים - סימן השאלה הגדול הוא, מדוע צה"ל התעכב שבע-שמונה שעות, ועד שהגיע, כבר היה זה מאוחר מדי? אלהים, איך זה קרה לנו? איך זה קרה לצבא החזק ביותר במזה"ת, שעכשיו נלחם בעוז בחמאס ובחזבאללה? והממשלה – מה היא עושה מול התעמולה העולמית הגוברת כנגד ישראל? האם באמת היא נלחמת מול מכחישי הרצח, הטבח והחטיפה של יהודים, מבקשי שלום ושכנות טובה? בכך עליה להתרכז. לא בפוליטיקה פנימית ולא בריב אחים.

"לראות, לבכות, להאשים ולהרגיש את הגיהנום הפסטורלי", במילים אלה סיכמה בת לוויתי את הסיור הכואב, כשאנחנו בדרך לחניון רעים, לנובה.