חג הפסח, חג החירות, מתקרב ולאחריו ימי הזיכרון והעצמאות, ובתקשורת נשמעים קולות רבים, חלקם של בני משפחות חטופים, הטוענים כי לא ניתן לחגוג ולציין את ימי השמחה המתקרבים בשל המצב בארץ בכלל ומצב החטופים בפרט.
על הסוגייה הרגישה והמורכבת הזו שוחחנו עם צביקה מור, אביו של איתן שעדיין מוחזק בשבי חמאס, שביקש לדון בשאלה כיצד אנו רואים את חגי ישראל ומשמעותם כבסיס להתייחסות לנשוא. ישנה גישה שונה ומסולפת, כהגדרתו, שאכן מובילה למסקנה שלא ניתן לחגוג, והוא לוקח אותנו שבועיים אחורה, אל חג הפורים:
"אם פורים הוא יום של קרנבל, שכרות והתרת רסנים, אז צודקים מי שטוענים שאין לזה מקום ושצריך להביע סולידריות עם המשפחות האבלות והמשפחות הדואגות. אם פסח זו ארוחת ערב משודרגת, אז צודקים הטוענים שצריך למעט בשמחת החג ואולי לוותר", אומר צביקה ומספר כי שמע במטה המשפחות משפחה שאכן הודיעה שאין בכוונתה לקיים את הסדר כל עוד בנה מוחזק בעזה.
"זו גישה שהתקבעה אצל לא מעט מאחינו ואחיותינו", אומר צביקה ומסיף כי "כדי ללמוד את מהות החג לך לסופר ותראה מה שמו במרכז. לקראת הפסח אנחנו מוצאים אקונומיקה ותכשירי ניקוי לכיריים, וגם ארגזי מצות. אם המרכז הוא הסנט מוריץ, אז באמת אין מה לחגוג. לעומת זאת אם מדברים על חג חרותינו, החג שבו נוצרנו כעם, החג שבו הופיע על במת ההיסטוריה עם ישראל שהוא באומות כלב באיברים והוטלה עלינו האחריות הגדולה עם יציאתנו ממצרים ויצירתנו כעם, אז דווקא עכשיו, כשאנחנו בצרה גדולה כזו, אנחנו חייבים לחזור לשורשים ולהביט לצור שממנו חוצבנו ולשאוב כוח".
מוסיף צביקה פן נוסף לסוגיה: "מעבר לכך, בשעת מלחמה כל מה שהאויב רוצה זה להחליש את הרוח הלאומית. הם הרי לא באו לחטוף את איתן, את רומי, את גיל או גיא. הם באו להכאיב לעם ישראל, ודווקא בשעה כזו זה הזמן להראות לאויב שאנחנו לא נכנעים. אנחנו ממשיכים קדימה וזה מה שנותן לנו כוח להמשיך במאבק מול האויב".
האם משמעות הדברים צריכה להיות שגם טקס המשואות בליל יום העצמאות יתקיים כסדרו, שלא כפי שהחליטה השרה הממונה, השרה רגב, טקס ללא קהל ומוקלט מראש? האם כדי להראות לאויב שהוא אינו מנצח צריך לחזור לזיקוקים? "אפשר להתלבט לגבי הזיקוקים", משיב צביקה מור, "אפשר לבצע התאמות נדרשות כדי שהטקס יהיה מצד אחד עם הזדהות עם מצב המלחמה והכאב והשכול, ומצד שני ייתן גם תקווה לעם".
"אם אתה מוריד את עצמת האירוע, אתה אמנם מתחשב בקבוצה של משפחות, אבל באיזו הרגשה אתה משאיר את כל המיליונים האחרים? מאיפה אתה נותן להם תעצומות? לכן אפשר לבנות טקס סולידי יותר משנים עברו, שלא יישא אופי של קרנבל, אבל משהו מכובד לאומי וציוני עם שירי ארץ ישראל היפה שהם כולם ביטויים לאהבה שלנו בארץ ולאחיזה שלנו בה. הדרך הזו הייתה מקובלת על כל הצדדים".
על רקע כל דבריו אלה שאלנו את צביקה האם ניתן להעביר את המסרים הללו גם למי שאורחות חייו שונות משלו, כלומר לא שייך לציונות הדתית ולא בהכרח מתבונן בעומק מהותן של חירות ועצמאות? האם העובדה שהוא בעברו מחנך במגזר הציוני דתי לא הופכת את תשובתו והתייחסותו לסוגיה ל"מגזרית"?
"יש כאן מקום לשנות את דעת הקהל ולהשפיע על דעת הקהל, ואם אפשר לגייס לזה את התקשורת כדי להסביר את הרעיון של חג הפסח והחשיבות דווקא ביום העצמאות לחגוג ולהראות לאויב שאנחנו נאחזים בעצמאות שלנו וממשיכים. התפקיד של הציונות הדתית הוא להוביל את העם למקום של גאווה לאומית. כשמדברים על גאווה לאומית על מי שאנחנו ומה שאנחנו בארץ שלנו יש לזה מקום ובאופן סולידי יותר".
על דבריו אלה ואיזכור המונח 'גאווה לאומית' אנחנו שואלים לנוכח רבים שטוענים כי בשעה קשה זו אין מקום לגאווה לאומית אלא רק למאמצי תיקון השברים. צביקה מור משיב מנקודת המבט של האדם הפרטי: "אדם פרטי שחווה מפלה, דווקא הביטחון העצמי הוא שנותן לו את החוסן הנפשי לקום מהמשבר ולהמשיך הלאה. כך זה גם בעם. דווקא מהמקום של הגאווה הלאומית והכבוד הלאומי, זה מה שמאפשר לנו להמשיך הלאה ולהילחם".
בהקשר זה מזכיר צביקה את דבריו של יו"ר איגוד התעשיינים בהתייחסו לכוונת טורקיה לייצר אמברגו כלכלי מסוים נגד ישראל. בראיון טען כי 'אם יש בנו טיפת כבוד לאומי אנחנו צריכים להכריז על סיום היחסים הכלכליים עם טורקיה'. "מאוד שמחתי לשמוע את זה ממנו, כי לכבוד הלאומי יש ערך מבצעי. כשלך יש כבוד מתייחסים אליך בכבוד. כשלך אין כבוד אתה מתיר לרמוס אותך".