
1
בחודשים האחרונים ראש הממשלה נתניהו נמצא תחת מתקפה ציבורית ותקשורתית שמאפילה בעוצמתה על כל ההתקפות שהוטחו בו בעבר.
מידת אשמתו של נתניהו באסון הכבד ביותר בתולדות המדינה, שאכן אירע במשמרת שלו, עדיין לא נחקרה ונקבעה בידי גוף מקצועי ואובייקטיבי מוסמך.
אבל יריביו השיטתיים, שתקפו אותו בכל הזדמנות עוד קודם לכן, כבר נמנו וגמרו כי "אתה הראש – אתה אשם", והם מטיחים בו האשמות והשמצות, חלקן מוצדקות לפחות באופן חלקי וחלקן סתם עלילות. משום מה, במסגרת ההתקפות על נתניהו נפקד מקומה של החלטה גרועה ומזיקה במיוחד שהוא קיבל בעבר, שבינה לבין אסון הטבח ביישובי העוטף יש זיקה ברורה.
אחת ההחלטות הגרועות ביותר שקיבל נתניהו במהלך שנות כהונתו הארוכות היא עסקת השחרור של למעלה מאלף מחבלים, ובהם יחיא סינוואר, בתמורה לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט. בדרך כלל כאשר משחררים מחבלים עולה טענה שאין לכך משמעות רבה מבחינת הסיכון הנוסף לחייהם של אזרחי ישראל, משום שממילא אין מחסור ברוצחים שמוכנים לצאת ולבצע פיגועים בשליחות חמאס או בשליחות ארגון מחבלים אחר. הטענה הזאת חוטאת לאמת המדויקת גם במקרים של מחבלים אחרים. אך כשמדובר בסינוואר – ספק רב אם יש לחמאס עוד מנהיג פוטנציאלי המשלב את שלל התכונות השטניות שאפשרו לו להוביל מהלך כה ערמומי ומתוחכם וכה אכזרי בתוצאותיו - לא רק כלפינו אלא גם כלפי בני עמו העזתים.
אמנם קשה לבוא בטענות לנתניהו על שלא צפה את גודל הפוטנציאל הרצחני של סינוואר בעת שהוחלט על שחרורו. ראש ממשלה לא אמור להכיר מקרוב את תכונותיו של כל מחבל שפוט היושב בכלא. ואם אנשי שב"כ ושב"ס האמונים על כך לא ידעו להתריע על סכנה מיוחדת שנשקפת דווקא מצד סינוואר – מניין אמור היה ראש הממשלה לדעת את זה?
אבל מה שנתניהו כן היה אמור לדעת, זה שההסכמה לשחרור אלף מחבלים תמורת חייל חטוף אחד בהכרח תעודד ותגרום לחטיפות נוספות. כי אחרי שהוכחנו בצורה כה בולטת שכמעט אין גבול למחיר שאנו מוכנים לשלם תמורת חטוף בודד, במו ידינו הראינו לחמאס ולשאר ארגוני המחבלים את הדרך להשיג את מה שהוא מבחינתם יעד ראשון במעלה – שחרור סיטוני של מחבלים מהכלא. באופן לא מפתיע הצורר סינוואר, שבעצמו שולח לחופשי במסגרת עסקת גלעד שליט, הבין שחטיפת אזרחים וחיילים היא המתכון הבדוק להוריד על הברכיים גם את ממשלת ישראל וגם את צמרת צה"ל. לא במקרה הוטל על מחבלי הנוח'בה להביא חטופים רבים מיישובי העוטף, ואף נקבע תמריץ של פרס כספי למי שהדבר יעלה בידו.
2
אז אם נתניהו קיבל החלטה אומללה בפרשת גלעד שליט, מדוע התקשורת, שלא רגילה לעשות לו הנחות, ממעטת להטיל עליו את האשם בעניין הזה?
אולי בגלל שנתניהו לא היה הראשון לפעול כך. קווי היסוד לעסקאות מול ארגוני מחבלים, שבהן ישראל משלמת תמורה חסרת פרופורציה לשחרור אזרחיה וחייליה, שורטטו כבר בימי מנחם בגין, שמעון פרס, יצחק רבין ויצחק שמיר.
סיבה מרכזית לא פחות היא עמדתה ההיסטורית של התקשורת הישראלית – שהזרם השולט בה תמך בשיטתיות בקמפיין שדרש לשחרר את גלעד שליט גם במחיר מופקע, חסר אחריות וחסר כל פרופורציה. תמיד הייתה בישראל התנגדות מסוימת למדיניות העסקאות הזאת, גם מצד משפחות הנרצחים בידי המחבלים המשוחררים וגם מצד דוברים שונים, בעיקר מימין, שהבינו את הנזק האסטרטגי של הכניעה לסחטנות. אבל הקול הזה היה קול מושתק.
בדיוק כמו שהקול המרכזי בתקשורת הישראלית מגויס כעת לטובת קמפיין שחרור החטופים, גם במחיר שחרור מאה מחבלים רוצחים וויתור על הישגי המלחמה, כך גם אז הוא היה מגויס לחלוטין לקמפיין למען שחרורו בכל מחיר של מי שכונה "הילד של כולנו". כמו היום כך גם אז, הרגש גבר על השכל, טובת הפרט גברה על טובת הכלל, השיקול לטווח המיידי גבר על השיקול לטווח הארוך. אז קצת קשה לתקוף את נתניהו על טעות חמורה שיריביו ומנגחיו השיטתיים היו שותפים מלאים לה.
3
ולבסוף, הסיבה העיקרית לכך שנתניהו זוכה להנחות על עסקת שליט, היא שהבון־טון בתקשורת הישראלית מצפה שגם כעת תתבצע עסקה דומה.
העסקה האחרונה שנערכה בתחילת מלחמת חרבות ברזל לא הייתה נקייה מבעיות קשות, אבל המחיר ששולם בה היה מדתי, לפחות בהשוואה לעסקאות קודמות. מבהיל לראות עד כמה הידרדרנו בין העמדה הישראלית התקיפה שמתוכה נגזרו גבולות העסקה הקודמת, לבין הנכונות שמגלה ישראל כעת במשא ומתן לשלם מחיר גבוה פי עשרה ויותר.
כזכור, בעסקה הראשונה הסכימה ישראל לתת יום אחד של הפסקת אש תמורת שחרור עשרה חטופים. כיום מדובר על יום הפסקת אש תמורת חטוף בודד. בעסקה הראשונה שחררה ישראל שלושה מחבלים בתמורה לכל חטוף. כעת מדובר על שחרור מחבלים במספר גבוה פי עשרה ויותר. בעסקה הראשונה איש מבין המחבלים ששוחררו לא היה רוצח עם דם על הידיים. כעת מדובר על שחרור של לא פחות ממאה מחבלים רוצחים.
לכל זה ישראל כבר הסכימה, ולכל זה, לא יאומן, סינוואר אומר לא. וככל שגוברת אצלנו הדרישה לשלם כל מחיר תמורת שחרור החטופים, ככל שגובר הלחץ האמריקני על ישראל, וככל שהצמרת הביטחונית שלנו מפסיקה לדבר על הגברת הלחץ הצבאי ועוברת לדבר על נכונות לשלם מחיר כבד, כך ממשיך חמאס להתבצר בסחטנותו ובסרבנותו. כוחות צה"ל יצאו מעזה ומחאן־יונס, ישראל מעוכבת מלהסתער על רפיח, אז באמת – מה בוער לו? טחו עיניהם של הדוחפים לעסקה בכל מחיר לראות שבמו ידיהם, בלחצם הכבד ובמחאתם האלימה הם רק מרחיקים את העסקה ומסכנים את החטופים.
4
בשנת 2008, בעקבות עסקאות שונות שבהן שוחררו מחבלים בכמות סיטונית בתמורה למספר זעום של שבויים או גופות של ישראלים, הוקמה ועדה בראשות מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, שגיבשה המלצות כיצד על ישראל לפעול במקרה של חטיפה עתידית. ההמלצות הללו נותרו חסויות, באופן שמאפשר לממשלות ישראל להתעלם מהן.
כך למשל, כדי שלא ייווצר לחץ רגשי שימנע מהנהגת המדינה לקבל החלטה רציונלית, המליצה ועדת שמגר למנוע מגע ישיר בין משפחות החטופים לבין מקבלי ההחלטות. מה שקורה כעת הפוך לחלוטין, כאשר נתניהו מותקף בטענה שהוא ממעט להיפגש עם משפחות חטופים. המלצה אחרת של ועדת שמגר הגבילה למספר חד־ספרתי את כמות המחבלים שתהיה הממשלה רשאית לשחרר תמורת חטוף ישראלי. אין צורך לומר שהלקח הזה, שנכתב לאחר מחשבה רבה, אינו עומד לנגד עיניהם של מי שמנהלים כעת את המשא ומתן ומכינים אותנו לתשלום של "מחיר כואב".
לא מיותר לציין שלפי הדלפה שיצאה מהדו"ח החסוי, ועדת שמגר הציבה את חיילי צה"ל שנשבו בעת פעילות מבצעית בראש סדר העדיפויות של המיועדים לשחרור, בעוד ישראלים שנפלו בשבי בעת פעילות טרור דורגו רק במקום השני. גם מההמלצה הזאת לא נותר הרבה, והמשא ומתן מתנהל על סמך גישה שיש להקדים את שחרורם של אזרחים שנחטפו מבתיהם לשחרור חיילים שנחטפו בעת שעסקו בלחימה מול האויב.
5
בלחץ התקשורת, הממשל האמריקני, שותפיו לקבינט המלחמה וחלק ממשפחות החטופים, נתניהו עלול שוב לנסות לשים קץ לבעיה כאובה באמצעות החלטה אומללה שתגרום נזק אדיר לטווח הארוך. מן הראוי שלפחות מי שמבינים את גודל הטעות, ובניגוד לתחושה יש רבים כאלה, יעזו לצאת ולהשמיע את קולם.
לתגובות: [email protected]