בינואר 1991 הותקפה ישראל במשך חודש ימים על-ידי יותר מארבעים מטחי טילי סקאד משטח עיראק. הימים ההם זכורים היטב בגלל מסכות האב"ך, הצילוטייפים על החלונות, "נחש צפע", נחמן שי ו"שתו מים".
הם זכורים גם בזכות ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר. הוא היה הניצי ביותר בין ראשי ממשלותינו, הקשוח ביותר, התקיף ביותר. והנה, הוא, ודוקא הוא, מנע תגובה ישראלית על התוקפנות נגדה.
הסיטואציה היתה כזאת: ארה"ב ניהלה מערכה קרקעית נגד עיראק לאחר שזו פלשה לכווית. הקימה קואליציה של מדינות, גם ערביות, להילחם לצידה. כדי להסיר מעליו את רוע הגזרה, החליט הרודן סדאם חוסין לתקוף את ישראל. מטרתו היתה למשוך אותה לקו האש, לצפות שתגיב, וכך לפורר את הקואליציה האמריקנית.
על שולחנו של ראש הממשלה ניצב הטלפון האדום. פעמיים ביום נעשה בו שימוש בשיחות דרמטיות עם הבית הלבן. בעוד הנשיא בוש-האב משכנע את שמיר לא להגיב בעקבות כל מטח, ראש הממשלה לחץ על הנשיא האמריקני לפעול ביתר מהירות, אחרת לא יוכל שלא להגיב על תוקפנות עיראק. וכך היה.
בלי מעורבות ישראלית, בלי מחיר כבד שעלולים היינו לשלם, עיראק הוכרעה, מיתקפות הטילים על ישראל פסקו. גם בזכות טילי-נגד "פטריוט", שסיפקה לנו ידידתנו הגדולה.
היו מי שטענו כי שמיר, במונעו תגובה, החליש את כושר ההרתעה של ישראל. האמת הפוכה. ישראל בהנהגתו פעלה בשום-שכל, לא נפלה למלכודת שניסה לטמון לה השליט העיראקי, סייעה לארה"ב להשלים בלא מעורבותנו את המלאכה, כמו גם להדק את הקשרים עימה. במבט היסטורי לאחור – ההחלטה האמיצה הזאת זכתה וזוכה להערכה רבה.
המצב היום, כעבור 33 שנה, דומה למדי. התוקפן נגד ישראל הוא שליט איראן, משטר "משמרות המהפכה" הרדיקלי, שמניע את כל גלגלי טרור הדמים נגד ישראל – עזה, לבנון, תימן וביו"ש. המניע של איש-הדת הקיצוני חמינאי חד משמעי – חיסול "הישות הציונית".
את מטח הטילים והכטב"מים על ישראל, בלילה שבין שבת לראשון, שיגרה איראן בתגובה על חיסול שבעה מבכיריה על אדמת סוריה. המיתקפה סוכלה הודות לחיל האוויר ולארסנל ה"חיצים" שפיתחנו, וכן השיתוף של חילות האוויר של ארה"ב וירדן שכנתנו.
כמובן, גם עתה האמריקאים בתמונה. שוב הם מפצירים בישראל שלא להגיב על התגובה. ישראל חייבת לפעול אך ורק משיקולי טובתה וביטחונה. ובין השיקולים – שמירת הברית עם ארה"ב ותיאום המהלכים עימה. עד כה ישראל לא הגיבה – וטוב שכך.
נקווה שנתניהו "יתאפק", יבלום את המתלהמים בממשלתו. ישראל כבר הוכיחה במתקפתה בדמשק, כי היא יודעת ליזום ולהכות באויב בכל מקום ובכל עת.
השיקול עתה הוא לא להסלים את הזירה האיראנית, כי אם להתמקד בהשלמת מיטוט החמאס בעזה, לחלץ את החטופים, ולהדק את השת"פ עם ארה"ב. ושוב – ההרתעה לא נפגעה. דוקא מתחזקת. ויודגש: אי תגובה איננה מדיניות. כאז כן עתה, היא ננקטת בסיטואציות חד-פעמיות, משיקולי ההנהגה, העיתוי והכורח.