1. בזמן האחרון מקיפות אותי מכל עבר קריאות חשובות לקיום מצוות שונות כמו 'פדיון שבויים' ו'ואהבת לרעך כמוך'.
זה מרגש ונוגע עכשיו, אך גם מעלה שאלות: האם יש מישהו בעולם כולו שלא מסכים על חשיבותן של מצוות אלו? אם כן, מה הועילו חכמים בקמפיינים? שואל הבן התם ועונה לו אחיו החכם: לא המצווה עיקר אלא תוצאות הלחץ הציבורי לשחרור השבויים בכל דרך אפשרית, אף אם היא שנויה במחלוקת. מה שמוביל אותי לאי נעימות מסוימת מול שלטי חוצות. זה לא חדש, עסקתי בכך בסרטי הקומי "מדריך למתבונן האמיץ", רק שלא פיללתי שנגיע למצב שכזה בו הציבור נקרא ללחוץ על מקבלי ההחלטות - בעזרת קריאה פומבית לקיום מצוות תנ"כיות.
2. לצד אלו, מפתיע לגלות בימים האחרונים קמפיין מסוג אחר לגמרי הפונה לפן הרוחני המצוי בכל יהודי באשר הוא. הקמפיין הקורא שלא לאכול חמץ (לפחות השנה) בפסח למען שחרור החטופים מניח בגאון ובלאט את מה שברור בלב לכל יהודי מכל מגזר: היי, יש משהו גדול הרבה יותר מעבר לכל ההשתדלויות השונות כדי להשיג מטרות חשובות שאינן בשליטתנו. אפשר להתעלם מהאלמנט הרוחני בעולם או לחבק אותו. כך או כך, נרצה או לא נרצה, הפן הרוחני קיים ופועל. המונים מאמינים בו לצד שוליים חופשיים המבטלים בקלילות גשמית כל אמירה שאינה נתפסת 'עד הסוף' בהגיונם השכלי.
3. זה לא סוד שהרוח הליברלית הטוענת ש'כל אחד יעשה מה שהוא רוצה והכל טוב' חדרה גם לאזורי המאמינים. כביכול, הם - חס וכרפס, לא יאכלו חמץ בפסח; אך בד בבד אין בליבם צער על אחיהם היהודים שלא מבינים את חומרת העניין. וכאן שוב הבן התם עושה קאמבק ושואל: האם אי אכילת חמץ בפסח נחשבת פולקלור ותו לא? התשובה של החכם ששנה נשלפת בין רגע: ממש לא. אכילת חמץ היא איסור יהודי חמור ביותר שאי אפשר לסגנן ולעטוף בצלופן מודרני כמו שמירת שבת ("חשוב לנוח ולהיות עם המשפחה"), למשל. הבחירה שלא לאכול חמץ מעידה על הנמנע ממנו כי הוא מאמין במשהו נשגב יותר שאין בו שמץ קלילות ונתינת מקום לנימוקי פולקלור ו'אווירה'.
4. יהודים תמיד רצו לגעת ברוח והאמינו בה גם אם התקשו להסביר זאת עד הסוף. "תהילים נגד טילים" היה כאן מאז מלחמת המפרץ, אך הפעם זה שונה; הציבור מתבקש להשתכנע, לעודד את עצמו ואת סביבתו - להימנע ממשהו כשמטרה עצומה נמצאת מעל הראש. נכון, גם בלעדיה האיסור לאכול חמץ היה חמור, אך יתכן והטריגר המחבר את הלב הוא זה שיגרום לאלו שאינם מאמינים ברמה של 'לבצע' - להימנע ממשהו שקשה להתעלם מחומרתו (למרות שדי קל לקיימו בעזרת שפע המאכלים דהיום).
5. בסופו של דבר, כולנו רקמה יהודית אחת שחיה ונושמת יחד (גם אם נדמה שלא). אנחנו מושפעים זה מזה הרבה מעבר למה שמתחשק לנו לדמיין ומכאן נגזר גורלנו כ'עם שעושה את שלו, ע"פ אמונתו' (או שלא).
מעבר לרעשי הרקע והטענות הפוליטיות-הרגשיות וה'טהורות' - קיימת מלחמה אחרת לגמרי: רוחניות ואמונה שהיא קיימת ופועלת גם אם אין לנו ממש מושג כיצד - מול הדביקות הקיצונית בגשמיות עד כדי חיבוק דוב שחונק אותנו ולא מאפשר לנו לקבל את זה שיש רובד נוסף בחיים האלה.
במלחמת רוחניות VS גשמיות כל אחד בוחר את הבחירות שלו ע"פ מה שהוא יודע\השתכנע\חושב\מאמין\מרגיש\גדל עליו.
לגבי החשיבות של 'פדיון שבויים' ו'ואהבת לרעך כמוך' - לא צריך לשכנע אף אחד והסיסמאות נועדו לייצר תמורה עקיפה בדמות 'דעת הציבור'. מאידך, בקמפיין 'הפסח לא אוכלים חמץ' המטרה הנקייה היא להרים את קרן העם מבחינה רוחנית בתקווה שע"י זה יהיה טוב יותר.
בנוף הקמפיינים המשכנעים דהיום - מדובר בהיסטוריה. לשומרי פסח זה נשמע אולי טריוויאלי 'לא לאכול חמץ', אך עבור המשתכנע הפוטנציאלי בקמפיין שאולי יבחר להימנע מחמץ השנה בזכות הקמפיין - מדובר באירוע יוצא דופן מסוגו. בלי שום קשר לתוצאות; העם מדבר על האפקט של הרוחניות שלו בפומבי ומאמין שהרובד הזה קיים בתוכו ושיש בו ממש. זה מרגש.
נדב גדליה הוא יוצר הספר "מיומנו של חרדי בעל כורחו", מתוך הטרילוגיה 'רגשות כנים על ימים עלומים' והסרטים "מדריך למתבונן האמיץ" ו"רווק עם אלוקים".