1. לאחרונה עברתי דירה ועם המעבר השתנתה גם תיבת הדואר. במקום תיבת מכתבים קטנה שבה כל מכתב ומשלוח היה בצבץ אליי מבעד לפתח - קבלתי תיבה ענקית.
אך אליה וקוץ בה; מרוב גודלה, כל המכתבים נבלעים פנימה. כדי לברר אם יש חדש - עליי לגשת ולפתוח אותה עם מפתח. חסל סדר שליחת מבט קצר לעבר חריץ התיבה. וזה קשה, כי התרגלתי שבדיקת דואר - מרגש ככל שיהיה - לא עולה לי באנרגיית בדיקה כל אימת שאני פוגש את התיבה.
2. אז ויתרתי על בדיקת תיבה תכופה. כי למען האמת, אין ממש הבדל אם אתוודע לתכולת התיבה מדי מספר ימים בעת המדויקת בה יתחשק לי לקבל משב רוח מרענן של מכתבים הדורשים תשומת לב.
זה מה שהרווחתי עם המעבר לתיבה הגדולה: טיפת שקט ונחת בסליל המחשבות המעבירות אותנו גם כך כל הזמן מדבר לדבר - עד שאיבדנו את היכולת להרגיע, לבהות בלי לעשות 'משהו', בלי לצרוך 'משהו', בלי להתעניין ב'משהו' או להיות מוטרד מ'משהו' שצריך לטפל בו או שאין דרך לפתור אותו.
3. רבים מדברים על תרבות המסכים הקטנים והגדולים ומספרים עד כמה הם פוגעים במרקם האנושי-חברתי-משפחתי-זוגי-אישי, אם רב ואם מעט.
החל מתלות ההירגעות וההתרגשות ולמעשה 'מערכת היחסים הקבועה שלנו עם המסכים הגדולים' - ועד השתלטות המסכים הקטנים על חיינו ללא פרופורציות לתפקידם.
על כולם עולה הוואטסאפ המתעטף באיצטלת 'הכרחי' 24 שעות ביממה תוך כדי שהוא מערבב בקלילות צרכים חשובים עם מיותרים, משפחה עם עבודה, חברים עם מכרים שצריכים משהו. הוא תמיד שם כדי לתפוס את המחשבה ולשעבד אותה שלא תנוח, לא תשקוט. הס מלהזכיר 'יישוב הדעת' ומי דיבר על השראה טהורה שמגיעה מהתעלות, שיוט על גלי השקט או סתם הקשבה במאה אחוז למישהו.
4. חרף הדיבור ההולך וגובר על 'תרבות המסכים' והפתרונות היפים שצצים מפעם לפעם; נדמה שאיש אינו מדבר על שיעבוד המחשבות שגורמים לנו המסכים, גדולים וקטנים גם יחד.
צריך להבין; המסך באשר הוא כולל תוכן שמלווה אותנו גם אחרי שהוא נכבה. יום רודף יום וזמן מחשבותנו כלה. על מה בדיוק? מה נותר מסעודות התוכן הללו והאם אנו מותירים מספיק זמן לעיבוד התוכן, או שלרוב אנו מזנקים כבר לתוכן המעניין הבא שישכיח את הקודם וחוזר חלילה ובינתיים החיים עצמם רצים?
למעשה, המסכים גוזלים מאיתנו את החירות לחשוב בצלילות, לעבד רגשות, להיות נינוחים, לקבל החלטות חכמות יותר, לחשוב על מה שבאמת עושה לנו טוב ולא על חצאי דברים, דמיונות מיותרים של אחרים שלרוב אינם תורמים לנו דבר מלבד תחושת שובע מדומה.
5. כשאני פותח את תיבת הדואר פעם בשלשה ימים - אני חש מרוכז יותר במה שמתרחש עכשיו ואני צריך לטפל בו ולא במכתב אקראי שמסיח את דעתי למחוזות שהוא רוצה.
אותו דבר בוואטסאפ ובמסכים בכלל; כשאנחנו מחפשים להעניק לעצמנו מתנת חירות אמיתית - שווה לשקול בחירה בהשבת המחשבות שלנו לעצמנו.
זה לא אומר בהכרח שמהרגע נסגור את כל המסכים לאלתר. אך ההפנמה שהמסכים נוטלים מאיתנו חוץ מה'זמן מסך' - את 'הזמנים שבין המסכים', ע"י מחשבות שנולדו כתוצאה מהם - היא הכרחית. רק כך נקבל את הכח לצמוח בזכות עצמנו.
שווה לנסות לכבות את כל ההתראות או להתחיל להניח את הפון בצד על 'שקט ללא רטט' בלי חשש שנחמיץ משהו לא דחוף בעליל.
כדאי לוותר על צפיה בסדרה שנראית מרתקת לטובת משהו 'מענג' פחות אך חשוב, מספק, מרגיע ומשמח יותר.
עם הזמן מרגישים וקולטים שבמצב המדיה הנוכחי, תמיד יהיה במסך הגדול או הקטן 'משהו מעניין במיוחד שאסור לפספס'.
אבל לפספס אותו פעם, פעמיים ושלוש מגלה לך את הסוד הכמוס: הכל עניין של הרגל. מצווה לפספס פעם-פעמיים-שלוש רק כדי להבין לעד שאין באמת מה לפספס על המסך. מה שמתפספס בטוח - ואף אחד לא יגיד לך שאסור לפספס אותו - אלו החיים עצמם, פוטנציאל המחשבות המבוזבז ומה שחשוב לך באמת.
נדב גדליה הוא יוצר הספרים "ברגוע", 'רגשות כנים על ימים עלומים' והסרטים "מדריך למתבונן האמיץ" ו"רווק עם אלוקים".