בחודשים האחרונים ניסינו להשלות עצמנו שניתן גם לנצח את חמאס ניצחון מוחלט וגם להשיב את החטופים. ככל שחולף הזמן ברור שאנו נמצאים במירוץ אכזרי.
הפוליטיקאים כהרגלם מימים ימימה ממשיכים למכור לנו את אותן אשליות כל אחד מכיוון אחר ('רק ניצחון על החמאס יביא להשבת החטופים' – סמוטריץ' ושות'; 'נשיב את החטופים עכשיו ונחדש המלחמה בעתיד' – גנץ ושות'). ועם זאת כל מי שקרא היטב את דברי הסיכום של סיעת הציונות הדתית, הבין היטב שכאשר כותבים 'הלב נקרע ויוצא אל משפחות החטופים... אבל הראש חושב במקביל על העתיד של תשעה מיליון אזרחי ישראל', שהציונות הדתית החליטה שהפגיעה בחמאס חשובה יותר מהשבת החטופים.
ואולם, קריאת הטקסט הארוך, המפורט והמנומק של הציונות הדתית, מגלה גם את חוסר ההבנה התהומי שלה לחלקים רבים מאד בחברה הישראלית ובעם היהודי.
שחרור החטופים או רפיח עכשיו, ניצחון מוחלט או עסקה עכשיו, אלו אינן סיסמאות אלא ביטוי למחלוקת יסודית בהבנת המציאות. זה איננו עימות בין פרוגרסיבים לישראל סבא, אלא בחוויה הרבה יותר בסיסית ויסודית: מה קרה לנו לפני 207 ימים.
עבור הציונות הדתית כתנועה וכציבור בבוקר שמחת תורה פרצה מלחמת משיב הרוח. המלחמה גילתה לעולם את טבעו הרצחני של האסלאם, ואת טבעת האש שאיימה לחנוק את ישראל. ישראל חזרה למלחמת העצמאות והיא מתמודדת בשבע חזיתות הנמתחות מנהרות הפרת והחידקל בואכה מצרים ומדבר סיני ועד להרי הלבנון. מלחמת עזה אינה אלא המשך ישיר של אסונות אוסלו וההתנתקות, וזו אינה אלא עוד חוליה במאבק שבין בנה של הגר לבנה של שרה.
כיוון שכך, התשובה ההולמת להפתעה המשפילה, היא מלחמת חורמה בחמאס. כאשר דוד מתפלל 'מחמס תושיעני' (שמואל א כב, ג), אנו קוראים זאת כדברי נבואה על מלחמתנו שלנו. וכאשר בהמשך השירה דוד אומר: 'אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם' (שם, לח), אנו מבינים זאת כציווי שנאמר ישירות לנו.
ואולם עבור רבים מאד בחברה הישראלית, בשעה 6:30 בשבעה באוקטובר מדינת ישראל התפרקה וחבורת רוצחים שפלה רצחה את המוסר, האנושיות, ואת צלם האדם שלהם עצמם. מאז אנו נאבקים למען האפשרות להמשיך לחיות במדינה כדרך שכל אדם ואזרח בטוח במדינתו ובעירו. הללו אינם מעוניינים ב'שירת דוד לדורנו', וגם לא במלחמות ישמעאל ויצחק. לדידם, הפגיעה היסודית והעמוקה ביותר היתה התפרקות המדינה. האמון בין האזרחים למדינת לא יוחזר באמצעות 'חגורות אש' בין רפיח לחאן יונס, אלא בכך שהמדינה תשיב את אזרחיה החטופים.
אפשר להתמרמר, לרחם, ללעוג או להתעלם ממי שאינו חושב כמונו, אבל עלינו להבין שההכרעה הערכית שלנו, גם אם היא נכונה על פי ערכינו, יכולה להיות גזר דין מוות על החברה הישראלית. ייתכן מאד שנחסל את חמאס ונרתיע את אויבנו, אבל נאבד כמחצית מהחברה הישראלית. עבורם אנחנו נהיה אשמים תמידיים במותם ועינויים של עשרות החטופים שעוד ניתן להציל.
אם 'הראש חושב במקביל על העתיד של תשעה מיליון אזרחי ישראל' כדברי סמוטריץ', הרי שהעתיד הזה איננו מסתכם בשאלה כמה פיגועים יימנעו בגלל העסקה, אלא הוא צריך לשקול גם מה יהיה על הרעות, הערבות ההדדית, תחושת השותפות והאחריות בין משפחות החטופים מבארי וניר עוז לבין תושבי איתמר וקדומים. מדינת ישראל סופגת טרור ומלחמות מרגע הולדתה, אבל היא לא תצליח לשרוד את אבדן האמון, השנאה והזעם של מחצית החברה הישראלית שחיה בתחושה שהמדינה התפרקה בשבעה באוקטובר ומאז היא רק הולכת ומתפזרת לאבדון.
ייתכן שבשלב זה חלקכם סבורים שגם אני הוטעיתי בידי התשקורת. המחשבה שהעצרות וההפגנות ברחבי הארץ הן תוצאה של כסף גדול וקומץ אנרכיסטים המנצלים את משפחות החטופים התמימות, היא ביטוי נוסף לעיוורון שבו אנו לוקים מידי פעם. טעינו לחשוב ש'היה לא תהיה' כי העם איתנו, אבל בגוש קטיף עמדנו בסופו של דבר לבדנו. חשבנו שבעשרים השנה שחלפו הדמוגרפיה עשתה את שלה והרפורמה המשפטית מקובלת על רוב מכריע של הציבור וקיבלנו מאות אלפי מוחים ב'ליל גלנט'.
גם כיום כמחצית החברה הישראלית איננה חושבת כמונו. עבורה זו איננה מלחמת 'משיב הרוח', אלא אסון שבעה באוקטובר. עלינו להבין ולהפנים, שהבחירה איננה רק בין 'כניעה לחמאס' ל'ניצחון מוחלט', אלא גם התפרקותה של החברה הישראלית מבפנים. בעוד מספר ימים נחגוג בגיל וברעדה את יום העצמאות.
מגש הכסף של מדינת היהודים כבר איננו מורכב רק מנערה ונער יפי בלורית ותואר, אלא גם מעוטי טליתות ומעוטרים בתפילין. הוא נוצק מחדש דור אחר דור כדי שאנו החיים, ניצור ביחד ולא רק נמות ביחד.
רפיח עכשיו במחיר מותם של החטופים, עשוי להביא לניפוצה של מדינת היהודים על גבי מגש הכסף שדימינו להיות.
הכותב: הרב ד"ר מאיר בן שחר, מכללת שאנן והאוניברסיטה הפתוחה