שנתיים וחצי לאחר רצח יצחק רבין, ביום של חולין, בין ימי חול כמותו, הלכנו אשתי לעתיד ואני, זוג צעיר מאורס ונרגש, לקנות רהיטים לביתנו, בפנימיה י"ב בישיבת הר עציון.
נכנסנו לחנות לרהיטים עתיקים בשוק הפשפשים בתל אביב, ובין שולחן צרפתי בן 80, לארון ספרים בן אותו הגיל, פתחנו בשיחה עם בעל החנות. גבר במיטב שנותיו, זיפי זקן וכיפה שחורה. העולם כולו עמד פרוש בפנינו, ואני שאלתי 'כיצד העסקים'. משום מקום וללא הכנה הוא ענה: 'מאז שרבין נרצח שום דבר לא חזר לקדמותו. אין קונים. אין עסקים'. מאז טפחה בועת הדוט.קום והתנפצה, משבר הסאב-פריים והגאות שלאחריו, אביב ערבי והסכמי אברהם, ועדיין אני מרגיש 'שום דבר לא חזר לקדמותו'.
אחר כך באו קבוצות שיח והידברות, ובריתות ישנות וחדשות ואֲמנוֹת, ושיח אחים, וכולם התפוגגו בחולות גוש קטיף ובגבעות צפון השומרון בקיץ 2005. אינני יודע לומר שזו היתה נקמת השמאל, כי ההתנתקות באה מאריאל שרון, אבל בוודאי ששמחה לאיד מלווה בלעג וזלזול, היתה גם היתה. עיתון 'הארץ' ברוח של נדיבות אטומה הציעה לכולם 'מפונים ומפנים' לבלות את המשך הקיץ בחופשה מרגיעה על חוף הים. ושום דבר לא חזר לקדמותו.
ובין לבין הארץ החלה לשנות פניה. דמוגרפיה, תרבות, חברה וכלכלה, הביאו את הנערים והצעירים שהואשמו ברצח רבין ושחוו את ההתנתקות לשלטון במדינת ישראל. לדבריהם, זו היתה רפורמה משפטית ולא נקמה. אבל רוח המשטמה כלפי האליטה לשעבר, לא הניחה מקום לספק. הפצע שנפער בדיונות הזהובות לא רק שלא נסגר, אלא המשיך לשתות דם רע שהלך ונאגר ליום פקודה.
וכאשר כבר חשבנו שראינו הכל באה מלחמה. ולרגעים נדמה שחזרנו לשתות ממעיין הנעורים של האומה שנולדת מתוך השבר. לפרק זמן קצר אף אחד לא בדק מי נהרג ומה עשה ולמה ביום שמחת תורה. כולם נכנסו מתחת לאלונקה שכמעט קרענו לגזרים ימים אחדים קודם לכן. אבל רוח העוועים שמפעמת בנו מאז אותו יום מר ונמהר לפני 29 שנים שבה לאחוז בנו.
בהר הרצל נחפרו לצד קברו של יצחק רבין מאות קברים חדשים של חללי מלחמה וטבח. ומהקברים הללו קמו אוהלים. שני אוהלים ובהן נושבות שתי רוחות. רוח הגבורה ורוח הענות. מאהל הגבורה ומאהל החטופים. והרוחות הללו מסוכסכות, ומכות, וכל אחת מהן רואה ברעותה את כליונה.
אכן, דבר לא שב לקדמותו. ולאחר 404 ימים של עשרות חטופים במנהרות, לאחר קרוב לאלפיים חללים, לאחר עקירתם של עשרות אלפים שבתיהם חרבו ונשרפו מאש הנ.ט וטילי האויב, כבר דבר לא ישוב לכשהיה. לאחר מאות ימי מילואים, כשל כח הסבל במשפחות רבות שהתפרקו וגם אצלן כבר שום דבר לא ישוב לכשהיה.
על פי רוב אנחנו נאחזים בזיכרון כדי למצוא בו משמעות להווה ותקווה לעתיד. אבל הזיכרונות הלאומיים שלנו מאז הרצח בכיכר קשים ומרים. אין בהם נחמה, וגם לא תקווה, רק רוחות סוערות שמקפלות את בדי האוהלים בגבעת רם. ועם הרוחות הללו, כמות שהן, אנחנו צריכים לבנות ביחד. לבנות אוהל שיהיה פתוח לכל רוח. לבנות בנין מחורבות הקיבוצים, לתת מקום לחיוך האחרון. אין לנו ברירה אחרת, אין לנו ארץ אחרת.
הכותב הוא מרצה במכללת שאנן והאוניברסיטה הפתוחה