שני אוהלים בגבעת רם. שתי רוחות מנשבות בגבעה. רוח הגבורה הדוברת בשמם של הנופלים ותובעת ניצחון מוחלט של הטוב על הרע.
מעבר לגבעה, במאהל החטופים, נושבות רוחות של זעם ותסכול ומרירות על ההפקרה שהייתה ועל זו שממשיכה לנשב במנהרות חאן יונס ורפיח.
אתמול לרגע אחד קרבו הרוחות הללו זו לזו. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ' הגיע למאהל הגבורה, כדי לבשר שלא ירשה לראש הממשלה להיכנע לרוח המרה המנשבת ממאהל החטופים. באוהל חיכו אימהות ואבות ששכלו את בניהם ותלמידות אולפנה. לצידם התקבצו נשים וגברים ממאהל החטופים, אוחזים בתמונותיהם ומבקשים להיענות לעסקה המוצעת כעת, ולהשיבם לביתם עכשיו.
ולעת ערב הבנתי מה שמעתי ומה ראיתי היום - שבוע לפני יום מתן תורה. התורה נתנה לעם ישראל ברגע נדיר שעליו העידה התורה 'ויחן שם ישראל כנגד ההר' – ומסביר רש"י 'כאיש אחד בלבד אחד'. ארבעים ימים מאוחר יותר, כאשר יורד משה מהר סיני, אומר לו יהושע 'קול מלחמה במחנה'. משה משיב לו 'אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, קול ענות אנוכי שומע'.
לא הייתה מלחמה ולא היה מאבק, ולכן גם לא גיבורים ולא חלשים. רק 'קול ענות', ומסביר הרס"ג 'קול ערבוביה'. האחדות הרגעית שהייתה בעם התפרקה ושום קול לא באמת נשמע. וכך הם נצבו על הגבעה אמש. לא הייתה מלחמה ולא היה וויכוח. כל צד דבק בצדקת דרכו. כל אחד נושא את הכאב שלו, לאן שתוליכנו הרוח שלו. הם עמדו דמומים, ואפילו קול ענות לא נשמע.
על הגבעה התארגנו סביב שולחנו של השר, על פי בקשת המארגנים, אבות ואימהות כדי להוות תפאורה למסריו. בתל אביב נלקח כאב המשפחות החטופות כרקע למחאות השבועיות בכיכר. לאחר שחזרתי הביתה מוכה מהרוחות המנשבות, חשבתי שאולי הייתי צריך לומר ברמה: אולי נקרע את השקט המייאש? אולי עכשיו כשאתם כה קרובים, שבו ביחד – האם ששכלה את בנה עם האב שמצפה לבתו המעונה שתשוב.
הניחו לשר שיישא את דבריו אל הרוח ועיזבו את הפוליטיקאים שמתפרנסים מכאבכם. דברו זה עם זה – האח הצעיר שאיבד את אחיו הגדול, עם האחות שמצפה, שאחיה יחזור ממנהרות הרשע והיגון. שבו. דברו. תלמדו. תבכו. ביחד. קפלו את האוהלים והקימו משכן אחד.
עבור רבים חזון העצמות היבשות של יחזקאל הוא נבואת הנחמה והגאולה לדור השואה והתקומה. החזון פותח בעצמות היבשות, בבשר, בעור ובגידים, ובסופו באה הרוח: "וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר ה'...מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ" (יחזקאל לז, ט). הרוח שמביאה חיים היא רוח שבאה מארבע רוחות.
מצדדים שונים באות הרוחות והן נושאות איתן קולות, תקוות, אמונות, כאבים שונים ומנוגדים. רק צירופן של הרוחות הללו לרוח אחת תצליח להפיח רוח בהרוגים האלה ויחיו. על הגבעה מנשבות שתי רוחות, והן אמיתיות והן כנות בתקוותן ובכאבן, אבל כדי לקבל תורה עלינו לאחד את הרוחות הללו לרוח אחת, למען נחנה לנגד ההר כאיש אחד בלב אחד.