הרב צבי יהודה הכהן קוק (1891-1982), אחת הדמויות שבזכותן יש כיום למדינת ישראל את העומק הגיאוגרפי, האנושי והרוחני למלחמה הנוכחית, טבע מושג: "התקופה שלנו", כך הוא, "זקוקה לאנשים עם עצבים של ברזל".
ערב חג שבועות, העברתי שיעור בישיבת מצפה יריחו, אחת הישיבות בהן גדלו חלק מהנופלים. דיברנו עם התלמידים על כך שעוד מעט הם יצטרפו לבוגרי הישיבה שנלחמים בחזית ושמצופה מהם להיות עם עצבים של ברזל.
עצבים של ברזל זוהי סבלנות למלחמה ארוכה, שתימשך שנים ודורות, בלי להתפתות לאשליות ולקיצורי דרך. עצבים של ברזל הוא קור רוח שלא מאפשר לתחושות קצה – אופוריה על שחרור ארבעה חטופים מצד אחד וכאב על שמונה הרוגים מצד שני – לשנות את המבט הרחב. והמבט הרחב הוא שאנו נמצאים במלחמה שבה אנחנו מנצחים; לאט ובמחיר איום, אבל אנחנו מנצחים; ואין דרך אחרת.
עצבים של ברזל הוא לבצע את תפקידנו ולא לצפות להכרה ממישהו מעבר לאלוקים שבשמים. להיות בראש המתנדבים והנופלים, כל אחד בתפקידו. לא להתרגש מגלי שנאה של אדוני הארץ לשעבר, שבזו לאזהרות, ועוד מעיזים להשתולל ברחובות.
הפירוש של עצבים של ברזל הוא האמונה שהחיים לא מסתכמים במספר השנים שאדם חי בעולם הזה, אלא במה הוא עשה בשנים הללו. כל אחד מהחללים הקדושים הללו אמנם לא נמצא איתנו כעת בגופו, אבל ברוחו הוא מחובר עוד יותר למשהו נצחי, אמיתי וטוב; ואנחנו ניפגש שם בסוף.