אוי, קריקטורה

1. פגשתי פעם את שי. זה קרה באחד מאירועי ההקרנה הפומביים של סרטי "רווק עם אלוקים", דיברנו קמעה והתרשמתי מעדינותו.

לכן, כאבתי מאוד בשישי האחרון עת יוסי חיים מיימון, ידידי למיני-פודקאסט 'קאפיש' שלח לי את הקריקטורה המדוברת וביקש שנדבר עליה אצלנו. 'לא, רק לא שי!', חששתי והגדלתי את שם החותם על הציור, רק כדי להגדיל את הכאב המופתע שבלב.

דרכה של קריקטורה לעקוץ ולהביע אמירה מתוחכמת. זה לא מה שקרה הפעם בקריקטורה שהציגה בן תורה על גבי אלונקת חייל פצוע. אמנם עצוב וכואב שקריקטורה כזאת מפורסמת בכלי תקשורת המתיימר להוביל את הזרם הציוני-דתי, אך בדיעבד - הקריקטורה ופירסומה גרמו לי להבין את התהום הפעורה בין מפרסמי הקריקטורה (דייקא) ובין לימוד התורה כערך מקודש.

2. במבט ראשון, בתמונה לא רואים חרדי 'שבאבניק' ש'צריך לנער', אלא בן ישיבה למהדרין שתורתו אומונתו וספרו בידו. כאן טמון הקאצ' הכואב: הכפירה החמורה בתועלת הרוחנית-פיזית של לימוד תורה על פני המציאות.

'מאי אהנו לן רבנן?' העתיק בגרסה עדכנית וכואבת יותר. כי על פניו, כל יהודי - מכל מגזר - אמור להאמין בערך של לימוד תורה וקיום מצוות כמשפיעים בעולם הזה ובעולם הבא. גם אם איננו מבינים כיצד - הדברים חקוקים ביסודות היהדות.

האמונה הזאת היא שהופכת אותנו ליהודים גם אם לשבת מול ספר נשמע ברחובות המערב כמו משהו פחות אפקטיבי.

3. אך נניח לכאב הזה כרגע. האם הסוד הפומבי כי את הציבור החרדי לא 'מחנכים' דרך קריקטורות המבזות את הערך היהודי המקודש נעלם הפעם? הרי ברור שהתוצאה של פרסומים מעין אלו, כל שכן בתקופה הזאת, מלבה את הפערים לחינם. בשום צורה - לא זו הדרך גם אם יש כמה שחושבים ככה ועליהם נמנים האחראים על הפרסום הדואב הזה.

4. מהיכרות עמוקה ורבת שנים עם שלל המגזרים בישראל, קשה להאמין שרוב הציבור הציוני-דתי העכשווי 'חושב כמו הקריקטורה'. ההיפך הוא הנכון; הציבור הציוני-דתי הרחב הופך אט אט לתורני בעצמו, מה שגורם לו להעריך ולכבד מאוד, באופן כללי, את לומדי תורה גם אם זה לא מסתדר עם האג'נדה הציונית-דתית.

הם 'לא בוערים נגד חרדים' כי הם מבינים שעם כל הכבוד לאג'נדה הציונית-דתית האישית, 'צדיק באמונתו' יחיה' כל שכן שמדובר בהתמסרות לערך עליון שבו הם עצמם מאמינים.

גם אם הם לא מסכימים הדרך המדויקת, הם מבינים בגדול את מה שנעלם מעיני המפרסמים הנ"ל: אין צורך להטיף את אגלי המוסר על אחרים המונהגים על ידי גדולי תורה. זה מגוחך. מה שכן - פרסום 'שנון' כזה עשוי להסית אנשים מהקהל הדתי ולגרום להם להתקרר בדעתם; לטעון בטעות 'מאי אהנו לן רבנן?' - בלי שהם מבינים את עומק חומרת העניין מבחינה אמונית. אם זאת התוצאה, במבט שני, הקריקטורה הזאת כואבת הרבה יותר.

5. המושג 'מאי אהנו לן רבנן' פרושו כך: טענה קלאסית כנגד לומדי תורה וקביעה נחרצת שהם אינם מועילים אלא לעצמם. למעשה, מדובר בטענה הכופרת בערך התורה העמוק, הרוחני הנשגב, הבלתי נתפס, המצמצמת אותה ל'עוד משהו חשוב', למי שמתחבר ומתמסר אליו ('רבנן' - שם קוד להתמסרות).

לפעמים הטענה הזאת נאמרת בווליום גבוה (בוטה ומפורש). לעיתים היא מתחפשת, נרמזת ונתלית על טיעונים הגיוניים ונוגעים ללב. דא עקא (1), שמדובר באותה טענה.

אין צורך שכולם יהיו 'אותו דבר', אך יש הכרח קריטי שכל מגזר יעריך את המקומות הנאדרים של כל מגזר אחר.

איננו 'אדרכילים של מגזרים'. מתחת לכל מגזר נמצאים יסודות עמוקים יותר מכל טיעון הגיוני, מרגש, שמצטייר שנון.

לאחרונה, שומעים הרבה על הרצון לאחדות. דא עקא (2) - שאחדות מגיעה עם הרבה רצון נעלה לשתוק, להתאפק, לא להתפתות - ולקבל כל מגזר כפי שהוא גם עם עולה לך תובנה ביקורתית מושחזת.

אפשר לנסות להסביר בעדינות, לדבר, לפעול למען צדקת הדרך שלך בדיוק כמו שבמכולת צנועה מנסים למכור לנו את המרכולת שלהם, בעדינות. בלי מבצעי כאסח. יותר מהצגת המרכולת בעדינות - והגיע הזמן שנבין את זה אם ברצוננו לאחד את עצמנו לעד - לא עושה טוב לאף אחד; לא במובן הפיזי כעם מאוחד ולא בפן הרוחני כעם ייחודי.

נדב גדליה הוא יוצר הסרטים החדשים: "אבא עם אלוקים" ו"מדריך למתבונן האמיץ"