1. בלי קשר למגזר; כיהודי, אני מאמין שתפילה מהלב עוזרת מאוד. אני מאמין שלימוד תורה מעניק יותר ממה שאפשר לתאר ומסייע ללומד ולעם כולו, בלשון המעטה, גם אם איני מבין עד הסוף כיצד.
אני מאמין כי רק על הכוח הזה גדל והתגדל העם היפה שלי, גם אם יש כאלה המנמיכים את הווליום העצמתי של כוח הרוח ההיסטורית הזאת, מסיבות מנומקות, הגיוניות, עתיקות ודנדשות.
זאת אמונה, כי אחרת מה החכמה? אמונה אינה 'מהצד' כשזה 'מסתדר לך' ותו לא. האמונה בכוח הרוח המוחלט מבקשת ממך להניח את תפישת המציאות שלך 'בצד' - ולקחת צעד נוסף קדימה באמונה בעניין הנשגב ממך עד אין קץ, גם אם אתה חושב שהיא כבר קיימת בך ואתה 'מכוסה'.
2. כן, לפעמים נדרש צעד התרחקות נוסף מההיגיון כדי להאמין בזמנים קשים. זאת מתנה שאפשר לקבל אותה.
כמו העבדים במצרים שנדרשו להאמין בכוח הרוח (בהשם ומשה עבדו) - גם אם המציאות הראתה להם ש'זה לא הגיוני'.
כי בכל דור יש ניסיונות, שאלות קשות, רצונות 'הגיוניים' - ולא תמיד קל לעמוד מולם ברוח הזמן, אך אני בטוח ברצוני להאמין יותר. הלוואי ותהיה זאת תמיד אמונה שלמה ומוחלטת, מעבר לאמירה. אבל אני רוצה בזה ואם נדמה לי שאיני רוצה - אני בטוח רוצה לרצות. מתפלל שלא נבוא לידי ניסיונות לעולם ונאמין - גם אם לא נבין הכל. גם אם לא נבין דבר. שלא נשנמך את אמונתנו בגלל סבלנו אלא להיפך - נתפוס את ההזדמנות, נעצים אותה ונצעד עוד צעד קדימה אל מעבר להרי היהגיון המצומצם.
3. איפשהו, אני מאמין בכוח התפילה ולימוד התורה כמו שאני מאמין ש'פרנסה משמיים' והכל מכוון ומדויק, גם אם בפועל, לפעמים, לצערי, אני רוצה יותר - ונופל בהשתדלות ייתר.
זה קשה ומבלבל ואולי לעיתים מתסכל - כי בכל זאת המציאות הנראית לעין מתעה והרצון להשיג יותר - מפיל.
אני בן אדם ומה אפשר לעשות? "זה מה שאני מרגיש שהכי נכון מתחת למשקפי השמש שלי!". אני פשוט רוצה שיהיה אחרת. ואז מתפתה לחשוב לרגע שרק אם המצב ישתנה ע"פ הגיון תחושותיי הצרופות - הכל יהיה רגוע ושלם יותר.
מניח את האמונה בצד, מגביל אותה, טוען שהפעם זאת 'השתדלות', מנסה 'לקדם' את המצב 'בכוח' בעזרת שלל הסברים הגיוניים, אך די מהר מבין שזה מגוחך. זה פשוט לא עובד. אני רק מפסיד.
בלהט רצון הגיון אני מוותר על אפשרות הפז 'לקבל את המצב הקיים, כפי שהוא שורטט מלמעלה בדיוק מופלא'.
מחמיץ את האפשרות לקפוץ על עגלת האמונה ולהתקדם עוד צעד לאין סוף אמונה. אבל מתנחם בזה שתמיד אפשר לתקן ולהתקדם.
4. בסופו של דבר, כולנו מבקשים, מתחת לאיצטלות האג'נדות המדויקות והרצונות לשינויים רק רוגע.
אנו מניחים שהוא יגיע, אולי אפילו בטוחים - אם רק יסתלקו להן לארבע קצוות תבל כל החסמים והבעיות מבחינה אישית וציבורית. איפשהו, הביטחון הזה מגוחך מיסודו כי אין לנו דרך לדעת אם נחבק את השלוה במצב שאנו מדמיינים.
לפעמים מעולם לא היינו בו וגם אם היינו - הרי המציאות עצמה משתנה כל הזמן; אז מאיפה לנו הביטחון הזה?
אפשר להבין; הוא נובע מהרצון הטבעי שלנו לפעול שיהיה טוב יותר. עכשיו. ומהר. כמו שנראה לנו. זה הכל.
אך אסור לשכוח שרצון טבעי ויפה כל כך דורש מאיתנו שני דברים בד בבד:
א. להשתדל שיהיה טוב ולעשות את הטוב שלנו בסבלנות, עדינות ודביקות.
ב. לשחרר ולהאמין שלא הכל בידינו.
רק ככה הרוגע יכול להיווצר בנו, ברמה מסוימת, גם אם לא באופן מוחלט.
5. כל דרך אחרת שאינה מזכירה לעצמה כל הזמן לאזן בין השתדלות ושיחרור עדין - לא מובילה אותנו למקום טוב יותר באמת.
זה נוגע הן לפן האישי והן לזה הציבורי.
אולי בגלל זה אנשים אומרים כל הזמן 'בעזרת השם?' האם מדובר במאמץ לא מודע להיות במקום הנכון? אולי בגלל זה יש אנשים שהתמכרו להשתדלות האנושית המהפנטת ובשל כך הם אשכרה מקפידים לא להגיד אפילו בטעות 'בעזרת השם'?
לא יודע, אני מאמין שכן.
כך או כך המקור היחיד שאני מכיר בו גאולה בסדר גודל שומט לסת הוא שיעבוד מצרים שם נאמר 'ויאמן העם'.
כשהעם התחיל להאמין יותר ברוח - למרות המצב הקשה בשטח - אט אט הוסר מצווארנו עול השיעבוד והוביל ליציאת מצרים מדהימה ביופיה.
לוותר על עיקרי אמונה והתקדמותה לטובת נזיד 'רעשי הגיון' מנוסחים היטב - זה לא משתלם לכולנו.
אנחנו רוצים לנצח וזה הכוח האדיר שיש לנו בעצמה שאין לאחרים.
כן, אנחנו יכולים להתקדם לאמונה גדולה יותר, אך בשביל זה צריך לנשום עמוק ולהאמין בכוח הרוח קצת יותר מהתפישה שנטמעה בנו. תפילה ולימוד תורה מונחים בקרן זווית וממתינים ל'ויאמן העם'. האם נבחר להאדיר אותם יותר, דווקא עכשיו, או נלעס שוב את מסטיק ההגיון המתסכל?
נדב גדליה הוא יוצר הספר החדש 'רגשות כנים על ימים עלומים' והסרטים "אבא עם אלוקים" ו"מדריך למתבונן האמיץ"