תורה ומדינה – גיוס בחורי ישיבות

במאמר קודם העלינו שמגמת היהדות היא שילוב של תורה ומדינה, דבר שההמחשה הגדולה ביותר שלו היא השירות הצבאי.

התורה מדריכה אותנו שיש זמנים בהם בחורי הישיבות נדרשים לעזוב את היכל הישיבה כדי לבוא לעזרת ה' בגיבורים. השירות הצבאי הוא גם המחשה של השילוב הנכון בין הצדדים הרוחניים לבין הצדדים הלאומיים ובמילים אחרות בין דת ולאום.

עם ישראל התחיל את דרכו כעם רוחני לאחר שקיבל את התורה במדבר, אולם המטרה הייתה שהוא ישלב את התורה עם המדינה. ואז אנו פוגשים את חטא המרגלים, חטא שאין כמוהו להמחיש את רצונו של הקב"ה לכך שנבין שהצד הלאומי הוא נושא מרכזי ביהדות, שכן המטרה היא שעם ישראל יהיה ממלכת כהנים וגוי קדוש – מדינה שנושאת את שמו של הקב"ה בעולם.

כאשר ניתן לשלב דת ולאום, הרי התעלמות מהצד הלאומי היא אם כל חטאת. אלם ישנה מציאות שבה עם ישראל נתון בתוך גלות שבה כדי לשרוד הוא חייב לפעול כדת. במציאות כזאת עם ישראל חייב להתעלם מהצדדים הלאומיים ולהתרכז רק בצדדים הדתיים, כמו שהוא אכן פעל 40 שנה במדבר קודם כניסתו, בפועל, לארץ ישראל.

התלמוד הבבלי וכמעט כל הספרות שנכתבה בחוץ לארץ התייחסה אל היהדות כדת, דבר שחולל ביחד עם השגחתו המיוחדת של הקב"ה על ישראל את הנס הגדול בהיסטוריה שהוא שימור זהות במציאות בלתי אפשרית של גלות.

אם נבין שישנה מחלוקת חינוכית בין הגישה הארצי ישראלית המשלבת בין תורה למדינה לבין הגישה של תורת חוץ לארץ שמתרכזת רק סביב הצדדים הדתיים נוכל להבין טוב יותר מה עומד מאחורי ההתעלמות של הציבור החרדי מחובת הגיוס.

ישנם המנסים להביא הוכחות מן המקורות לכיוון חובת הגיוס או לחילופין הפטור מן הגיוס והם אינם מבינים שמדובר באוריינטציה שלמה שהיא המשפיעה המרכזית על התודעה.

החרדיות היא בעצם המשכת הקו המרכזי של תורת הגלות ולכן אין זה מפליא שאנו מוצאים מאמרים בתלמוד הבבלי שתוקפים בצורה חזיתית את הפגיעה בעולם הישיבות.

לפי הבבלי (נדרים לב, א) גלות מצרים התחוללה בגלל שאברהם אבינו גייס את תלמידי חכמים למלחמה נגד ארבעת המלכים. מבהיל הרעיון האירוע הקשה ביותר שקרה לעם ישראל התרחש בגלל שאברהם אבינו גייס בחורי ישיבות. ברור הדבר שלא היו בנמצא בחורי ישיבות, שכן פשט הפסוק: 'וירק את חניכיו' הוא שאברהם אבינו הקים צבא מחתרת. וברור הדבר שמדובר במלחמת מצוה שעל פי היהדות חייבים להשתתף בה ואין מי שפטור ממנה. אם כן כיצד ניתן להבין את מאמר הבבלי. התשובה היא שמדובר במאמר מגמתי שנועד לומר שבגלות יש רק תורה, ולא יתכן שהתורה תיפגע, ולו גם בגלל טובת המדינה.

מאמר נוסף שמובא בתלמוד הבבלי (מגילה טז, ב), ביחס למרדכי, הוא מאמר הקובע שתלמוד תורה גדול יותר מהצלת נפשות. הגמרא מבקרת את מרדכי על כך שקיבל על עצמו להיות מנהיג ציבור ובכך, באופן טבעי, ירד מגדולתו הרוחנית. במציאות שישנה רק תורה והעיסוק בצרכי ציבור הוא עיסוק לא מידי חשוב, הרי שתלמוד תורה יותר גדול מהצלת נפשות.

מאמר נוסף בתלמוד הבבלי (סוטה י, א) הוא ביקורת קשה על אסא שגייס בחורי ישיבות כדי לבצר את גבול ישראל. כיצד אתה אסא מבטל תורה מתלמידי חכמים.

בתלמוד הירושלמי (סוטה ח, י) אנו לא מוצאים מילה אחת של ביקורת כלפי אסא על מעשהו זה. הרב זוין באיגרת שבה הוא קורא לבחורי הישיבות להתגייס למלחמת השחרור מביא כמקור לחיוב בחורי ישיבה בגיוס את הירושלמי הזה. אם בנושא של ביצורים וחיזוק ההתיישבות מותר לגייס בחורי ישיבות, על אחת כמה וכמה מותר לגייס בחורי ישיבות כדי להילחם במלחמות ישראל.

אולם המאמר הבולט ביותר של המגמה הזאת היא הגמרא המדהימה בתלמוד הבבלי (סנהדרין מט, א) בנושא עמשא בן יתר.

התנ"ך מספר על מרד שבע בן בכרי בדוד המלך. דוד ממנה את עמשא בן יתר לשר צבא שתפקידו לדכא את המרד. עמשא בן יתר לא מצליח לגייס לוחמים בזמן ואז יואב בן צרויה נוטל יוזמה משתלט על העניינים, רודף אחרי שבע בן בכרי ומדכא את המרד.

מדוע עמשא בן יתר לא הצליח לגייס לוחמים. מסביר התלמוד הבבלי שעמשא בן יתר ניסה לגייס בחורי ישיבות ואז אמרו לו בחורי הישיבות שבחורי ישיבות פטורים מגיוס. אין מאמר נוקב מזה כדי להסביר את האוריינטציה החינוכית של הבבלי. לא משנה אם יש מרד, אין מרד. יש מדינה, אין מדינה. בכל מקרה אסור לגעת בבחורי הישיבות.

תלמידי חכמים אינם צריכים נטירותא

ישנה גמרא מפורסמת (בבלי בבא בתרא ז, ב) הקובעת שתלמידי חכמים אינם צריכים שמירה. אם אינם צריכים שמירה, אם אי אשר לפגוע בהם, הרי שהם אינם צריכים להתעסק כלל עם כלי נשק וכד'.

פשט המאמר הוא שצריך לעשות הכל כדי לא להפריע לתלמידי החכמים לעסוק בתורה. ואם הוא יצטרך לשלם עבור חומת העיר הוא יתבטל מתורה. כמובן שאין כאן הכונה שכדורי האויב אינם יכולים לפגוע בו, שהרי דבר כזה לא עולה על הדעת.

בירושלמי אין בנמצא מאמר כזה. אמנם צריך לדחוף את תלמידי החכמים לעסוק כמה שיותר בתורה, אולם אין דחיפה זאת אמורה לתת להם איזו שהיא הטבה מבחינת חובתם האזרחית.

על כל פנים גם אם נקבל את הטענה שתלמידי ישיבות פטורים מחובת גיוס בגלל שהם מוגנים גם ממוות ממחישה מה ההבדל בין תורה פרטית שגם היא אחת מהמאפיינים המרכזיים של תורת הגלות לבין תורה ציבורית, תורה שבראש מעייניה הדאגה לציבור ולכן בין השאר היא חותרת להקמת מדינה.

גם אם תלמידי החכמים מוגנים ממוות, הרי אין בכך שום פטור מגיוס. האדם אינו מתגייס כדי לשמור על עצמו, האדם מתגייס לצבא כדי להציל את אחיו, או יותר נכון כדי להציל את עם ישראל.

הפתרון המעשי

מבחינה מעשית ברור הדבר שאם אנו מחברים תורה ומדינה ישנה חובת גיוס. ברור הדבר שאנו תובעים מן הצבא לאמץ אוריינטציה יהודית דבר שגם יביא יותר חרדים להחלטה חיובית בנושא גיוס ובמקביל עם גיוס זה נקבל צבא עם אוריינטציה יהודית הרבה יותר גבוהה. אולם גם ברור הדבר שדרך הכפייה לא תצלח.

בתלמוד הירושלמי (ברכות ב, א) ישנו סיפור על רבי יוחנן שהתרעם על שיטת החינוך של בבל, בבבל שם עבודת השם היא בעיקר עבודה של יראה. שיטת החינוך היא שיטה של דיסטנס - לא אומרים שלום לרב ברחוב. הפגישה בין התלמיד לרב נעשית רק בבית המדרש. אמר לו רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן. ברור אמנם שמדובר בגישה שגויה, אולם יש לזכור שהם כבר רגילים לשיטה זאת כבר עשרות בשנים.

שינוי גישה דורש זמן וסבלנות, אולם הוא בא יבוא הוא חייב לבוא.