1. הדיון (אם אפשר לקרוא 'דיון' להטחת האשמות) על 'צבא וחרדים' מאוד שטחי, בלשון המעטה. זה קצת כמו לצפות בתוכנית ריאליטי ולנאום בפאתוס על כך שהמשתתפים בו הם 'מיקרוקוסמוס מדהים של האוכלוסיה הישראלית'.
האמת שונה מאוד: תמהיל האנשים בריאליטי אינו שום מיקרוקוסמוס של חהברה, אלא יותר בכיוון של שקר תדמיתי גס שהצליח לחדור ללב הצופה הנרגש ולגרום לו להאמין שמדובר בכך.
2. בכל הנוגע לריאליטי, לא מסובך להוכיח שלא מדובר ב'מיקרוקוסמוס אותנטי של החברה' ובכל זאת איש אינו קם לומר זאת כי את מי זה מעניין וטרם הפנמנו את ההשלכות העקיפות של הצגת אי מיקרוקוסמוס כמיקרוקוסמוס.
אך בסיפור החרדים, התוצאה העקיפה היא חוסר אחדות, הכלה ואהבה לצד החדרת אי האמונה. לכן מן הראוי לשאול את שאלת השאלות השומטת את הקרקע מתחת לסיפור המתיימר להציג, לכאורה, 'בעיה חברתית נוקבת משלל זוויות מרגשות'.
השאלה כדלהלן: האם המדיניות המנהלת את הצבא מזה שנים, מבוססת, בגדול, על ערכי המוסר הישראלי-ציוני-יהודי?
שימו לב: לא המוסר החרדי - אלא הישראלי-ציוני-יהודי כפי שהוא בא לידי ביטוי בצורה הפשוטה ביותר ביחס לאויבים ואיך מתנהלים מולם מבחינה מוסרית, טהורה, נכונה. מה הקו המנחה שלנו מול אויבים כשיש לנו ביד, ברוך השם, הרבה יותר כוח מהם? איך אנחנו פועלים מולם?
3. כיום, כל תינוק דורש צדק יודע להרכין ראש בתיסכול ולצטט בעל פה את המושג העמום 'הלחץ הבינלאומי' המונע מאיתנו שלל אפשרויות, בזמן שהמקורות הציוניים (!) גדושים בציונים שלא ספרו, בלשון המעטה, את 'הלחץ הבינלאומי אלא עשו מה שנכון והשתמשו בכל כוחם המזערי - כדי להגן על עמם. זאת הייתה המדיניות. עם הזמן, הפכנו למעצמת כוח שמכריזה על הגנת העם בצורה דומה, אך מתעקשת לא להשתמש בכוחה החדש בתבונה, כי מול העיניים עומד האל החדש: 'הלחץ הבינלאומי' המוזן מאגלי מוסר שאין לרובנו מושג מי ניסח אותם בצורה המאלצת אותנו לבכות שוב ושוב על קדושי עמנו, למרות כוחנו.
4. ראיינתי לאחרונה בעיתונות את זוכה פרס נובל הפרופ' ישראל אומן שהציג מתמטיקה פשוטה המראה שאילולי פינוי גוש קטיף - האויב לא היה מצליח לפעול ולהתעצם בכלל. ההסבר היה: התיישבות מביאה עמה נוכחות צבאית המאפשרת שמירה על הגזרה נקיה, יחסית, למה שהיא הפכה עם השנים.
עזבו את הסליחה הגדולה שהייתה אמורה לצאת מפי אלו שתמכו באקט ההיסטורי ההוא, הבה נביט הלאה: מה מנחה אותנו כעת? מה המצפן שלנו? האם הוא עדין מבוסס ברמה מסוימת על 'לחץ בינלאומי' ומה שמזין אותו - או שהפנמנו שאין מנוס לעמוד איתנים עם מצפן טוב כלשהו מסוג אחר, חדש-ישן. כי מול אויבים - מוכרחים מצפן מכריע וברור. אין ברירה. ואם לא נכריז עכשיו, קבל עם ועולם מה המצפן שלנו מול אויבים בסגנון הנוכחי - הבחירה תהיה, בהכרח, במצפן הלחץ הבינלאומי ומה ש'העולם רוצה' או נשמע לו 'מוסרי', ברמה כזו או אחרת.
5. אנו מוצפים בסיפורים על חרדים שלקחו חלק במחתרות ומנפנפים בהם - למרבה האבסורד - בזמן שאיש אינו מצביע על התובנות הנדרשות - בלי קשר לחרדים - ב'אני מאמין הצבאי'. מה אנחנו מחפשים לעשות ואיך ראוי שנשתמש בכוח שהשגנו? האם עלינו להרתיע אויבים וכיצד? האם עלינו להתחשב יותר בחפים מפשע מהצד שלנו? האם יש להמתין לתקיפה כלשהי כדי 'לתקוף קיני טרור' שהיה צריך לחסל מיוזמתנו עוד קודם לכן? דרושות תשובות ברורות.
כעת, כפי שהגדיר אומן; 'אף אחד לא יודע מה קורה'. לא רציתי להעציב את הפרופ' הנכבד, אך התשובה הרווחת, העצובה והעמומה מאוד נמצאת על השולחן: 'לחץ בינלאומי', בגוונים וצבעים שונים המחופה בשלל הסברים - זה מה שקורה, בזמן שעל לחיינו מתגלגלות דמעות ישנות וחדשות וליבנו נכנע להסחות דעת אבסורדיות העוסקות בחרדים ופוליטיקה... זה עצוב הרבה יותר ממה שזה נשמע.
שאלה תיאורטית לסוף שבוע: האם בצבא דמיוני, קטן וחכם, עם מדיניות חרדית, היינו נקלעים למצב הנוכחי או שצבא כזה לא היה נכנס לבוץ העזתי ומהרגע הראשון שהיה מבין שהוא החזק באזור - היה שומר על כושר הרתעה גבוה מול אויבנו 'בהוראת הרבנים וגדולי הדור', בעגה החרדית?
הכותב הוא יוצר הסרטים החדשים: "אבא עם אלוקים" ו"מדריך למתבונן האמיץ"