בסוף השבוע שבו עתיד להסתיים מושב הכנסת הנוכחי, יקראו המוני בית ישראל בבתי הכנסיות את דברי משה לבני גד וראובן: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה" (במדבר לב, ז).
בשעת כתיבת שורות אלו אין לדעת איזו תשובה תינתן במשכן הכנסת. ואולם, שמא יש מקום להסיר לחלוטין את השאלה הזו מסדר היום, ולהמליץ בכל לב גם לבג"ץ לעשות כן. תקופת 'ירח הדבש של הסולידריות הלאומית בראשית המלחמה', כפי שכינה זאת מיכה גודמן, כבר הרחק מאחרינו. אנחנו עמוק מאד בשיח ובהוויה שקדמה לשמחת תורה. זה מתסכל ומאכזב, אך לא מפתיע. השברים והשסעים של החברה הישראלית לא נעלמו כאשר נפרצו גדר המערכת.
ההלם, הצער והפחד הקיומי הדחיקו אותם לשבועות אחדים בלבד. משבר העשור השמיני, שבו נמצאת מדינת ישראל, לא נעלם בגלל הזעזוע הבטחוני, כשם שאדם מבוגר עם מחלות כרוניות אינו נעשה בריא יותר או צעיר יותר לאחר תאונת דרכים. בעיות העומק של החברה הישראלית ממשיכים לפלג אותנו ולאיים על קיום המדינה.
במצב זה יש לתהות האם אכן מה שדרוש לנו כעת הוא עוד מלחמה פנימית. בשנים האחרונות נמצאים החרדים בתהליכי השתלבות בחברה הישראלית שמשנים אותם ואותנו. התביעה לגיוס עכשיו, באופן כפוי, לא תביא אף חרדי לבקו"ם, אבל תסייע להגבהת החומות, שהלכו ונסדקו. מלחמת הגיוס תהפוך את מלחמת האזרחים שמלווה אותנו מאז הרפורמה המשפטית למלחמת אחים. בשנה וחצי האחרונות העימותים היו בין אזרחים לבין השלטון.
אזרחים שמוחים כנגד הצעות החוק, אזרחים שחוסמים כבישים בגלל פיטורי שר, ומאז המלחמה אזרחים שמוחים נגד מדיניות הממשלה סביב החטופים וניהול המלחמה. אלו הן הפגנות לגיטימיות ומקובלות במשטר דמוקרטי. ואולם מלחמת הגיוס החלה נושאת אופי שונה. כאשר מטיחים בציבור החרדי שתורתם 'מגואלת בדם חיילים יהודים', זו איננה מחאה כנגד מדיניות הממשלה, אלא עימות ישיר עם הציבור החרדי.
הפוסטים הרבים ברשת החברתית אינם פונים לנציגי הציבור, אלא ל'אחינו החרדים' או 'ציבור המשתמטים'. מלחמת האחים, שבה חלק מהחברה יוצא כנגד אורח חייו ומנהגיו של ציבור אחר (ולא כנגד נציגיו הפוליטיים), לא תשאר מתוחמת לנושא זה בלבד. היא תגלוש עד מהרה למלחמת איש באחיו לאורך כל קווי השסע של החברה הישראלית. השנאה לא תהיה רק מנת חלקם של חברי הכנסת אלא תפשה בכל שדרות החברה.
באופן מאכזב במיוחד המעבר מעימות אזרחי למלחמת אחים נעשה דווקא בידי מי שאמורים להיות המקף המחבר. אין ספק שהנטל האדיר הרובץ על הציבור הדתי-לאומי במילואים, בסדיר, ויותר מכל בבתי הקברות ובבתי החולים מסביר במידה מסויימת את התסכול והכעס כלפי מי שעד לאחרונה היו בני ברית פוליטיים. ייתכן גם שאם במקביל לרפורמה המשפטית היתה מתבצעת גם רפורמת שוויון בנטל, כל החודשים האחרונים היו נראים אחרת. ואולם, ההמשך יכול להיות שונה.
על אף שאין מקום לגיוס כפוי על פי חוק, ניתן לשנות את סדרי העדיפויות ומערך ההקצבות. אין סיבה להמשיך ולממן מוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים את מקצועות הליבה (שפות ומדעים). ניתן כבר כעת להסיט את תקציבי הישיבות למשרתי המילואים וכד'. צעדים אלו צריכים להיות מדודים כדי לא להביא בבת אחת למשבר חברתי וכלכלי. בד בבד של הציונות הדתית, כתנועה, כמגזר וגם כמפלגה, צריכה להביא להקמת ממשלת אחדות ציונית, בין אם כבר בכנסת הנוכחית ובין אם לאחר הבחירות.
זו לא תהיה ממשלת ימין-מלא, אלא ממשלת הנושאים-בנטל. ממשלה זו תחזור ליסודות שעליהם הוקמה המדינה ותחיל אותם בהדרגה, בשיח וללא סחטנות פוליטית על כל חלקי החברה הישראלית. בממשלה שכזו תשוב הציונות הדתית להיות ו' החיבור שבין התורה לעבודה.