1. בעולמנו, נדמה שכולם רוצים להשתחרר בדרכים מגוונות. השחרור הפך למושא תשוקה והוא חודר אלינו עד כדי כך שאנו מבקשים להעניק אותו במתנה לילדינו משל היה ירושה הגונה.
והם לומדים היטב את רזי השיחרור ועולים על רבם. כשהחופש הגדול נוחת אפשר לראות כיצד תנועת השיחרור הופכת למלחמת השיחרור. אסור שיהיה רגע דל.
תמיד צריך 'לעשות כיף' ואם לא היום, אז מחר, או לפחות פעם בכמה ימים, חובה שיהיה רשום על לוח החופש אירוע דרמטי שיגרום לדפיקות לב מואצות, 'התרגשות', בלע"ז. אנחנו מתלוננים שהילדים רוצים לעשות כיף כל הזמן - בזמן שהמבוגר שבתוכנו כמה לא פחות מהם לשיחרור כלשהו, כל הזמן. לא משנה אם זאת יציאה יקרה, חופשה שזורקת לנו את הראש או חו"ל שזורק גם את השכל. שיחרור אנו רוצים. שלח את עמנו וישתחררו! לא קל, אפשר להבין ממה אנחנו בורחים ומשום מה הפכנו לגוש כמיהה ל'שיחרור'. מאידך, קשה להאמין שזה מה שנכון לנו.
2. השחרור, במהותו, בא לשחרר כיווצים פנימיים. להעניק מענה הולם, בכיכול, לתחושות עלומות המבקשות לפרוץ גבולות. להתפרק. לשכוח שאנו קיימים במציאות מצומצמת שתכף נשוב אליה. אך האם השחרור הזה מסייע לנו? התשובה הרווחת היא הנהנון מתמשך.
אך מבט קצר פנימה יגלה לנו שרוב בני האדם לא יכולים מבחינה טכנית\רגשית לעוף משחרור לשחרור גם אם הדבר יתאפשר להם מבחינה כלכלית. בני אדם זקוקים יותר מכל למסגרת שמשלימה, בעצם היותה, עם המציאות המצומצמת שלהם. כן, אנחנו לא חיים באמריקה הגדולה ולא על חוף ים בקפריסין נטולי דאגות. מה לעשות? זאת המציאות שלנו. לברוח ממנה ולו לרגע לאיזה שואו - יוצר אשליה שהנה, הצלחנו להגיע ליאכטה, בזמן שממש לא הגענו אליה אלא טעמנו ממנה וקבלנו גירוי לעוד מהחומר הזה בזמן שתכף נאלץ לשוב הביתה ולנשום את המציאות שלנו.
התובנה הכנה נמצאת במקום אחר לגמרי: הדבר הטוב ביותר שאפשר להעניק לעצמנו הוא אימון עקבי לחיות בטוב את המקום והיומיום שלנו, לשדרג אותו, לאהוב אותו, להסתדר איתו, בלי צורך לבנות לעצמנו אשליה חיצונית 'משחררת' שאינה שלנו ולכמוה אליה כדי לשרוד. למעשה, שווה להרחיב את תיבת ההכלה היומיומית שלנו כך שלא תהיה בנויה על שואו 'משחרר' בקצה כלל ועיקר.
3. אין ספק, אני פולט כאן הערב מילים על סף הגסות. 'להשתחרר' הפך לבן בית אצלנו ואין לנו רצון להוציא אותו. אך שורו ראו, אחיי ההורים, האם רף הריגוש שהצבנו לילידנו לא גורם לנו לאכול אותה פעם אחר פעם כך שהם לא מצליחים ליהנות ממה שיש להם בחייהם והשגנו להם בזיעת אפינו?
אם התשובה היא חיובית וצפונה, כנראה שהם למדו מאיתנו את תנועת השחרור הזאת הכוללת כמיהה רבתית-אינסופית לחוויות גדולות יותר שאינן כלולות במציאות שלנו (אבל יש לנו אפשרות לשבור חיסכון וליהנות מהן לזמן קצרצר מאוד באופן שערורייתי ולא משתלם תחושתית בעליל). הילדים לא אשמים וגם לא אנחנו. התרגלנו שככה חיים: מציאות המוגדרת על ידינו כאפורה ורגעי שחרור מהפנטים בקצה. אך זאת לא גזירת גורל.
אם נייבש את עצמנו היטב וכל פעם מחדש נתעקש לבחור במשהו פשוט שלא זורק אותנו למחוזות השחרור, אנחנו עושיים אט אט למצוא טעם מופלא בציוץ ציפורים, במרחב ציבורי, במוזיקה ברדיו, בסופר, בגינת שעשועים, בטבע, בשיחה עם הסובבים אותנו, במפגש אקראי עם אדם חדש או עם טקסט שקראנו. לא הטקסט הזה, אני מניח. לא התכוונתי לעצבן, אבל אולי זה מה שיצא כאן הערב. אוהב אתכם תמיד, גם כשאני על אי מרוחק בכפכפי אצבע, שוכח מהמציאות ששוב תלטף לי את הפרצוף בקשיחות. מה לעשות, הילדים רוצים שואו וזה לופ שקשה להשתחרר ממנו. נו, אולי אתחיל בעצמי להתאמן על קבלת המציאות כפי שהיא עכשיו ואוותר על הכוס קפה הבא.
הכותב הוא יוצר הסרטים: "אבא עם אלוקים", "מדריך למתבונן האמיץ" ו"רווק עם אלוקים".