"תל אביב עולה באש"; "כוחותינו כבשו את כפר סבא"; "זרקנו את כל היהודים לים" – משפטים מעין אלו לא נאמרו בידי נסראללה ושות' אלא בשידורי "קול הרע"ם" מקהיר לפני (ותוך כדי) מלחמת ששת הימים.
הרבה דברים השתנו מאז, אבל דבר אחד נותר אותו דבר: הפער בין איומי הרהב של המחבלים לבין המציאות.
השקר, שמתגלה כל פעם מחדש, אינו רק בגלל הנחשלות שלהם אלא נובע בעיקרו מן הפער שבין דמיון מוגזם לבין הריאליה. המציאות היא יציר כפיו של ה' ולכן טובה ביסודה, ו"גדולה מידה טובה ממידת הפורענות". כמעט תמיד תרחישי האימה הם מוגזמים לעומת מה שמתרחש בפועל.
ברור שאנו ניצבים כעת בפני אתגרים משמעותיים אבל אסור לשכוח שוירוס-שפעת הוא לא סוף העולם; איראן שקורסת כלכלית וחברתית לא יכולה להשמיד את מדינת ישראל; ארגון טרור, ללא צבא קונבנציונלי וללא עורף אזרחי, יכול בעיקר לאיים; להבדיל – גם ברמה הלאומית והאישית – אלפים בודדים של מטורללי קפלן לא ממוטטים חברה בת שבעה וחצי מיליוני יהודים; שלושים ושמונה מעלות הן לא "גל חום קטלני"; בריון שמקלל בכביש הוא בעיקר מצחיק; תגובה מתלהמת ברשת לא שווה יחס.
מבט מפוכח ואופטימי לא מזלזל באיומים אלא מעריך אותם במדויק, לא פחות ולא יותר, ונערך בהתאם.
הרע יעבור, הטוב יתגבר, בעזרת ה'.