1. כששמעתי את הבשורה המרה ירדה לי דמעה רטובה ואמיתית על הפנים. הלב נמשך לשמוע עוד על הבשורה שפורסמה בדף של חנן, לקרוא תגובות, לראות מה 'העולם' אומר.
אך מה שהלב מרגיש ורוצה - זה לא בהכרח מה שנכון. תרשמו את המשפט הזה כי הוא המוטיב המרכזי בטור הזה. יש סקרנות גרועה, גם אם אנחנו חיים בסרט שהיא 'למטרת למידה' או 'לצורכי מחקר אישי על זוגיות'. לצערנו, אנו כה צפויים ופשוט רוצים עוד מהחומר הסיפורי הזה ופחות מתבוננים על מה שמעבר לסיפור ואיפה הוא פוגש אותנו בענק, כציבור.
לנסות להבין בקטן סיפור אישי מורכב - זה די מושך, אבל לרוב לא יוצא מזה כלום חוץ מתאוות מידע המסופקת ע"י שברירי שמועות רעילות, נדושות ולא מאומתות בעליל. אנחנו חיים בעידן בו אי אפשר לשפוט אף אחד. עידן בו אפילו אם מושאי סיפור מספרים את הסיפור שלהם - ברור כשמש שהוא נתון לפרשנות והם בחרו לספר את הפרשנות הרגשית שלהם.
2. אם כן, מה שנשאר לנו זה לשפוט את עצמנו. לתהות; האם כצרכני 'שואו', באופן עקיף, יש לנו חלק מסוים בעצב הזה? אישית, אני כופר ב'שואו'. חושב שהוא לא טבעי ולא נכון לאף אחד. גם לא לקהל. קשה לי לשרוד מסיבות מפוארות מדי שמנסות לבשל רגשות כנים ולהעצים לי אותם עד הקצה. כל שכן מופעי ענק. הייתי בחיי בלא מעט מופעים מגוונים, הופעתי בעצמי מול קהל יפה ומחבק (גם אם לא תמיד). החיבוקים האלה נעימים ומביכים, בו זמנית. זאת אהבה חיצונית מהולה בתחושה לא טבעית חמימה. מעין ג'קוזי בריח מלון בוטיק המושך אותך פנימה - ואתה רוצה עוד מזה - למרות שהוא רחוק מהטבע הטהור, היפה, השקט, הנכון.
3. אנחנו מקבלים את ה'שואו' בחיינו כגזירת שמים הנוגעת לשלל אירועים ומופעים. כביכול, 'זה חלק מהעולם הנוכחי'; לתת שואו, לראות שואו, לדבר על שואו. השאלה שטרם נשאלה היא: האם 'שואו' לסוגיו זה דבר שטוב לנו? האם זה טוב, במובן העמוק והאישי, ליצרני ה'שואו'? ואם זה לא ממש טבעי ונכון, כיצד אנו, כצרכני 'שואו' לסוגיו, מאפשרים לכל זה לקרות?
אז נכון, אנחנו מקבלים כקהל התעוררות רגשית מסוימת. אבל האם היא שווה את התרחקות מהטבעיות הפשוטה יותר; זאת הדורשת התבוננות, עבודה פנימית, הסרת מחסומים ואגו - כדי להתרגש? על חשבון מה ה'שואו' מגיע בנשמה?
4. ומה עם האמנים עצמם; האם זה 'שואו' עושה לאמן באמת טוב (במובן הטבעי) או להיפך? אני מניח שאף אחד מאיתנו לא היה נותן יד, במזיד, למשהו 'לא טוב'. גם אם זה היה מספק לנו הנאה רגשית וגם אם האשליה הייתה כל כך חזקה כי משלמים בכניסה, אז בטח זה 'עושה טוב' למי שמקבל מאיתנו כסף ואהדה... לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין את המשוואה: שואו אינו עושה טוב במובן הטבעי - לאף אחד. הוא מרחיק אותנו מעצמנו ומעניק לנו בו זמנית מעין תחושת התחברות רגשית וקולקטיבית. נדמה לנו שאי אפשר להשיג טעם רגשי בשום צורה אחרת. אבל ככה זה גם עובד כשאתה מתרגל לפזר מונוסדיום על מאכלים. קשה להסתדר בלעדיו ואתה שוכח את העובדה שהרבה מסגנון חיינו נובע מהרגלים ותפישות. הרגש הטבעי והטהור נמצא מעבר לפינה בכל התבוננות, בשיחה פשוטה, בהבנת ניואנסים וגם במוזיקה ללא 'שואו' כלל.
אם חפצי חיים טובים אנו, עלינו לחשב מסלול מחדש לגבי המבט הטבעי והנכון על שלל ענייני ה'שואו' בחיינו. זה שהמצב הקיים עומד בעינו ואנחנו בדרך ל'שואו' הבא - לא אומר שהוא נכון למישהו. אולי זאת הסיבה שויתרתי על כרטיס בחינם להופעה של זמר מוכר מאוד. איני יכול לעשות לו את זה. איני יכול לעשות את זה לעצמי.
הכותב הוא יוצר הסרטים "אבא עם אלוקים", "מדריך למתבונן האמיץ", "רווק עם אלוקים" והספר הקצר "ברגוע".