כאשר מתבוננים על הגרעין הקשה של השמאל הישראלי, הרי אנו עומדים מול חידה בלתי פתורה.
ניתן להבין את החלוצים הראשונים שבעטו בדמות היהודי הכפוף וחסר החיוניות, שאפיין את רוב שומרי התורה בגלות (אך בשום פנים ואופן לא בעטו ביהדות). חלוצים שהחליטו שהם רוצים ליצור דמות של יהודי חדש.
אמנם ברור הדבר שלתורת ישראל אין דבר וחצי דבר עם כפיפות וחוסר חיוניות אולם כך נתפש היהודי הדתי במציאות הקשה של הגלות, בעיקר בגלל שנאת ישראל תהומית מצד אומות העולם.
אבל כאשר חלוצים אלו רואים בחוש שבלי תורה כל האידיאולוגיה שלהם מתמוטטת ומנגד אלו שאוחזים בתורה הולכים ומתקדמים בכל תחומי החיים ומקימים מפעלים למופת, מתנדבים לכל דבר טוב, כיבוד ההורים שלהם מעורר התפעלות, רואים אצלם דרך ארץ שקדמה לתורה, רותמים את הנוער למשימות מעוררות השתאות, אלימות כמעט ולא מצויה אצלם והדבר שהכי בולט הוא המסירות שלהם, גם כלפי אלו שפועלים כנגדם וכד'
זאת ועוד כאשר אתה מבין שיש ייחוד לעם היהודי וכאשר אתה מבין שתורת ישראל היא תורה כל כך ערכית וצודקת כיצד מציאות זאת אינה מביאה בעקבותיה גלי חזרה בתשובה משמעותיים.
ולא רק זאת. כיצד ניתן להבין את מה שקרה בכיכר דיזנגוף ובמקומות נוספים בהם אתה רואה שנאה תהומית של ציבור, אמנם קטן, אולם לא ברור מדוע הוא נלחם במסירות כנגד יהודים שסך הכל רוצים להתחבר למסורת שלהם פעם אחת בשנה.
כמובן שאי אפשר להתעלם מכך שישנה מלחמה על ההגמוניה. החלוצים מרגישים בעלי הבית על המדינה ובשום פנים ואופן אינם מסכימים לותר על מוקדי השליטה, וכמובן שישנה חשיפה גדולה לעולם הגדול כך שציבור גדול מושפע עמוקות מכל תנועות הפרוגרס העולמיות שאחד המאפיינים המרכזיים שלו הוא ביטול הלאומיות. וכמובן ישנה הרבה קנאה בנוער החלוצי של הציונות הדתית.
אולם בכל זאת במאמר זה אני רוצה להצביע על סיבת עומק.
ראשית רוצה לבחון האם מצאנו בעבר, וכוונתי לעבר הרחוק, מציאות של שנאה עצמית כה גדולה עד כדי כך שהדברים מגיעים לפגיעה ביהודים תמימים שכל מה שהם עושים זה חיבור למסורת ביום הכיפורים.
הדמות אותה בחרה היהדות כדי לצייר את דמות הכופר היא דמותו של אלישע בן אבויה. התלמוד הירושלמי (חגיגה ב, א) כאשר הוא עוסק באלישע בן אבויה מתאר שאלישע רכב על סוס ביום הכיפורים שחל להיות בשבת לפני בית קדשי הקדשים. השאלה העולה היא, מילא אתה רוצה להתנתק מיהדות אתה רוצה לחלל את השבת זה לא בסדר, אולם למה לעשות את הדברים להכעיס.
אין מנוס מאשר להסביר שיהודי אינו יכול להתנתק לגמרי מזהותו וכאשר הוא מחליט להתנתק מזהותו, עדיין הזהות הישנה חיה בקרבו ואז אין לו ברירה אלא להפנות לה עורף.
אם ננסה להסביר יותר את הדברים הרי ישנו מאמר בתלמוד הירושלמי (ברכות ט, ה) שאכן מדגים את העניין. אם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא.
אומרים לאדם העובדה שאתה שונא סימן ברור הוא שאכפת לך. בשורש הדברים אתה אוהב. נכון הדבר שתבין זאת ותפעל בהתאם
אנחנו אי"ה עוד נופתע מהשמאל הישראלי, אולם תנאי יסודי ובסיסי לכך הוא שנזכור שעלינו לקדש שם שמים בכל מעשינו. ואם בוחנים את המציאות לא ברור שאנו כציבור, ודי לתת דוגמאות של הפרת הבטחות של מפלגות שמתימרות לייצג את התורה, מייצגים את התורה כראוי, ובטח אלו שאינם משתתפים במאמץ המלחמתי ועוד תולים זאת בתורת ישראל גורמים להתרחקות במקום להתקרבות.
בסתר הלב יודע כל בן אנוש שעם ישראל הוא מייצגו של הקב"ה בעולם, וממילא כל העולם מצפה לבשורה של עם ישראל וברגע שהוא רואה שעם ישראל מחקה את האומות ולא מבשר את בשורתו הוא מאוכזב ופועל כנגד עם ישראל.
אותו רעיון קיים גם אצל הציבור היהודי שלעת עתה עדיין לא נאמן לתורת ישראל. ציבור זה בסתר הלב אוהב, אולם ברגע שהציפיות שלו מציבור מייצגי התורה לא בא לידי מימוש האכזבה העמוקה שלו מביאה אותו לפעול כנגד אלו שאכזבו אותו.
בינתיים רק נאמר לאותו ציבור רחוק. הרי יודעים אתם שעם ישראל הוא עם מיוחד. ועצם הפעילות שלכם כנגד ציבור נאמני התורה רק מוכיחה את הדבר, שכן אין בנמצא עם שפועל כנגד זהותו וערכיו.
ברגע שישנה הבנה שאנו עם מיוחד המסקנה היא שיש לנו תפקיד להאיר אור גדול בעולם ואתם חייבים להיות שותפים לתפקיד זה. בעבר היו לנו מנהיגים גדולים כמו דוד בן גוריון, וכמו אברהם שטרן שהיו רחוקים מתורה ומצוות אולם פעלו במגמה של תיקון עולם.
ציבור נאמני התורה מתקדם ומשתפר ואתם עוד תופתעו ממנו לטובה ותצטרפו אליו, אולם בינתיים נסו לקדם את המגמה של עם ישראל לעשות את העולם טוב יותר.