ב-7 באוקטובר אשתקד הופרכו שתי הנחות יסוד שרווחו אצלנו, בעיקר בקרב חוגי השמאל: האחת, מסירת שטחים לאויב לא רק שאינה מקרבת שלום אלא אף מרחיקה אותו, מחלישה אותנו.
השניה, הדוגלים אצלנו בשלום, בוויתורים, מתחנפים לערבים, אינם חסינים בבוא העת מפני רצחנות שכניהם שמעבר לגבול.
בשנת 2000 ביצע ראש הממשלה אהוד ברק את הנסיגה החד-צדדית מדרום לבנון. "קורי עכביש" ליגלג עלינו נסראללה, והחל מכשיר את האזור שבשליטתו למיתקפה על הגליל. בשנת 2005 חזר אריאל שרון על שגיאת קודמו וביצע את הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה. לא עבר זמן רב וחמאס השקיע את כל המיליארדים שהוזרמו אליו להכשרת האזור למיתקפה על העוטף.
שתי הנסיגות הללו היו חמורות מבחינה ביטחונית. אדריכליהן, אנשי ביטחון רבי מוניטין בעברם, הפקירו את ביטחון ישראל לחזונות שוא.
בשני האזורים צמודי הגבול, בגליל העליון ובנגב המערבי, מתגוררים תושבים הכמהים לשלום אמיתי, לשיתופי פעולה עם הלבנונים והעזתים. אלא שרבים מהם לא קראו נכונה את נפש שכניהם. במיוחד בלט הדבר בקיבוצי העוטף. העסיקו עזתים בבתיהם ועיניהם טחו מראות כי הללו מביאים מודיעין ל"מעסיקיהם" האמיתיים – שלטון החמאס.
זה מה שאיפשר, בין היתר, את הטבח הנורא.
העיתונאי הוותיק עודד ליפשיץ הוא אחד החטופים. אני זוכר אותו עוד מהימים שבהם קראתי את ביטאון מפ"ם "על המשמר", שבו היה כתב פעיל ופובליציסט. הירבה לכתוב על יחסי יהודים וערבים, נגד הפקעת קרקעות ובעד מאבק הבדואים על אדמות שעליהן התנחלו בשרירות.
משום מה סברתי לתומי כי הוא חבר קיבוץ גבעת-עוז ולא ניר-עוז. באותם ימים ניר-עוז לא היה מוכר ברבים, קיבוץ אידילי על גבול הרצועה. גבעת-עוז נודע קמעא יותר, בהיותו שוכן על קו ההפרדה מול ג'נין.
עודד ורעייתו יוכבד, קשישים באמצע שנות ה-80 לחייהם, נחטפו באלימות קשה מביתם בניר-עוז. יוכבד שוחררה בינתיים, תוך הושטת יד ל"שלום" למחבל, עודד עודנו בשבי הנורא. העובדה ששניהם רודפי שלום ומבקשיו – כמעט בכל מחיר - לא עמדה לזכותם. גם לא העובדה שאינם גרים ב"שטחים כבושים" משנת 1967.
עודד ויוכבד נחטפו כי הם יהודים, ציונים, ישראלים. כ-1200 אזרחים תמימים נרצחו באכזריות חייתית, כולל כ-400 ממשתתפי המסיבה ב"שטח הכבוש" ליד רעים.
ממשלת נתניהו אינה פטורה מאחריותה לאסון ה-7 באוקטובר, אבל שורשיו עמוקים יותר ממחדלי הצבא מלפני שנה. הם נעוצים, בין השאר, בשנת 2000 ובשנת 2005. סיבתם היסודית שאיננו קוראים היטב את המפה אצל האיסלאמיסטים-הקיצוניים סביבנו, שתרבותם שונה, איננו מבינים את שפתם וכוונתם, מתעלמים משנאתם הרצחנית.
שמעתי באחרונה מומחה לאיסלאם, שהסביר את ההבדל בין הנאצים הגרמנים לאירגוני הטרור: "לשנאה הנאצית לא היה בסיס רציונלי, הרי היהודים לא סיכנו את גרמניה. אצל האיסלאמיסטים יש כביכול בסיס רציונלי – הפער בין ראייתם את מקום האיסלאם בהיסטוריה ובין המציאות. האיסלאם לשיטתו נועד לשלוט, אבל עולם האיסלאם במשבר, שונא את המערב והיהודים כחלק ממנו. שיא ההשפלה בעיני המוסלמים – הציונות ומדינת ישראל. הציונות היא סטירת הלחי הגדולה ביותר לאיסלאמיזם".
אז יש בתוכנו לפחות כמה מזרחנים, שמבינים את עומק הבעייה. שיודעים כי שום פיתוי שנציע לשכנינו – נסיגות, כסף, סיוע כלכלי, לא יזיז אותם משאיפת-העל: " "פלסטין מן הנהר עד הים". למחוק את המדינה היהודית האחת, להשמיד את תושביה, ולכונן עוד מדינה מוסלמית על 20 ויותר הקיימות.
"מדינה פלסטינית" זה אמצעי תעמולתי בלבד, שבעזרתו הערבים הפלסטינים כובשים לבבות באליזה בפאריז ובבית הלבן בוושינגטון. מכאן ואילך – התפכחות. אסור לישראל לבצע עוד נסיגות, להצטמצם במימדיה, לסכן את עתידה.
יתר על כן: יש לשקול בהחלט ביצוע תוכנית שהציג זה עתה השגריר לשעבר של ארה"ב בישראל, דייוויד פרידמן, בספרו "מדינה יהודית אחת", בדבר החלת ריבונות ישראל מלאה ביו"ש - למעשה יישום רעיון האוטונומיה - והורדת נושא "מדינה פלסטינית" מסדר היום הבינלאומי.
פרידמן הוא פרידמן, מה יש לדבר. פרידמן יודע כי אם ישראל מוותרת על בית-אל או שילה, למשל, ברור לערבים שעל אחת כמה וכמה אין לה זכויות היסטוריות בחולון או בנתניה, שאינן מוזכרות בתנ"ך. נקווה שפרידמן וספרו יהיו גורם משפיע במיוחד במימשל האמריקני שייבחר בתחילת החודש הבא.
7 באוקטובר יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע, אילו חזבאללה ואירגוני הטרור ביו"ש היו מצטרפים בו-ביום למתקפה של חמאס. על ניסים כאלה לא נוכל לסמוך בעתיד, וזה הלקח שצריך לעמוד בפני מנהיגינו מכאן ואילך. אסור שדין גבעת-עוז יהיה כדין ניר-עוז. רוצים לראות במהרה את עודד ליפשיץ, אחרי שנת הייסורים שעבר, בניר-עוז המשוקמת.