נדב גדליה
נדב גדליהצילום: באדיבות המצלם

1. לפני זמן רב, ידיד שלי המתגורר בדרום, הוזמן להצטלם לפרוייקט כלשהו. אחרי שיחת עומק עם אנשי הפרויקט שהחליטו שהוא מספיק מעניין ו'מתאים לתוכנית' - הוא נשם עמוק ויצא למסע לעבר האולפן בת"א, בתחבורה ציבורית יען כי אין לו רכב.

היה זה יום צילומים עמוס וידידי הדרומי לא היה בן יחיד באולפן. בזה אחר זה נכנסו ובאו מצטלמים שונים ומגוונים. ידידי הדרומי המתין בסבלנות לתורו במשך זמן רב (למרות שהגיע בזמן שנקבע) והעז לשאול בסוף הצילום בדחילו ורחימו 'איך יצאתי'? המפיק אמר 'פצצה'. אחר כך העז פניו שוב ושאל: 'מתי ישודר הקטע שצולם?'. אמר לו המפיק: 'עוד כמה חודשים'. ידידי הדרומי אמר 'בסדר' וניסה למצוא מה לעשות עם עצמו אם הוא כבר במרכז.

2. עברו ימים רבים ושידורי הקטעים בפרויקט החלו להתפרסם בזה אחר זה. ידידי הדרומי ציפה בשקט לצפות בעצמו, אך הקטע 'שלו' בושש מלהגיע. מכוון שהייתי מעורב בנבכי העניינים - פניתי לאחד הבכירים באותו פרויקט. הוא מלמל משהו כמו 'אה, בסוף 'הקטע לא עבד' והחלטנו לא לשדר את זה'. תחושת ה'לא נורא, חבר' הייתה חד צדדית. 'תגיד, אתה רציני?', רציתי לשאול בקול גדול. ניסיתי לחפש את הרגישות הבסיסית בסיפור ולא מצאתי. אט אט הבנתי הכל. מדברים רבות על בעיות צריכת התוכן של היום. איש לא עוסק בבעיה הקשה אליה עשויים להיקלע יצרני התוכן.

3. יצרני תוכן שבאים במגע עם יותר מדי אנשים שהכירו הרגע - הם אנשים עסוקים מאוד. לפעמים, בלי להכליל, מטבע הדברים, הם עשויים להיות מאוד לבביים כשהם צריכים מישהו; אך לאחר מכן, משאבד העניין - האייטם-אובייקט-אנושי מאבד את קסמו. פג תוקפו. כשאיש אינו זקוק לפרצופך קל מאוד לשכוח את רגשותך. בטל אייטם - בטלה אהבה במובן הפשוט ביותר של הכאב המר. הפער בין תגובת המפיק המינורית לבין הצער של ידידי מהדרום - הוא עצום ממדים. אפשר להבין את העומס של המפיק שלא יכול 'לקחת ברצינות' כל תחושה של איזה בחורצ'יק חביב שהוזמן להצטלם. אבל זאת לא גזירת גורל וכמו בכל מקרה בין אנשים - גם כאן אפשר להתנהל אחרת לגמרי, במקום להתעלם מהתחושות בסיפור.

כן, ניתן להביט על רגשות אדם שעימו באים במגע גם אם מדובר ב'פס יצור לתוכן'. זה לא מסובך ודי קריטי.

תגידו לי אתם, האם פיצוי זעום כלשהו בדמות שובר מתנה ב-100 שקלים, למשל (סכום זעום במונחי הפקה) - היה יכול להפוך את הקערה על פיה? לדעתי - בוודאי. האם עידכון והתנצלות כנה על מה שלא שודר - הוא עניין קריטי בעולם מתוקן? גם בזה אני בטוח.

4. כשאנשי תוכן שמימיהם הציבור שותה הופכים לחסרי רגישות מתוקף תפקידם העמוס במגע אנושי - זאת בעיה אישית כואבת שעוברת הלאה גם לצרכני התוכן. קשה לכמת את הנזק ולהבין את האנרגיה היצרנית הזאת המבוססת על שימת פס על האחר (גם אם זה לא בזדון). לא הייתם רוצים לקבל ארוחה משף בכיר שעובדי המטבח שלו בוכים בסתר. זה אולי טעים - אבל האנרגיה הזאת לא מומלצת ומשפיעה בדיוק כמו שמשהו טהור משורשו משפיע טוב.

5. נכון, לפעמים התפקיד מחייב לרוץ מדבר לדבר, 'לתקתק', עד שבני אדם הופכים ל'עוד מישהו' שנמדד לפי החומר שהוא מביא ותו לא. האם תמיד הבעיה הזאת הייתה קיימת אצל מנהלי תוכן? איני יודע. מה שברור הוא שעומס התכנים הנוכחי פוגע בעיקר באנשי תוכן ועשוי להפוך אותם לנטולי רגישות בסיסית, לפעמים, בלי משים.

הם שכחו, לא שמו לב, לא חשבו על הצד השני. יש להם מספיק על הראש וכל הזמן הכוונות שלהם טובות וגדולות מהחיים. למה שיהרהרו בלילה על משכבם בצעיר דרומי שהגיע בתחבורה ציבורית וספג מפח נפש בגללם כשיש להם על הראש כל כך הרבה? ידידי הדרומי הוא רק דוגמה אחת להתנהלותנו הכללית עלי אדמות מול בני אדם; האם אנחנו פועלים בנדיבות כדי שהצד השני שנגרם לו עגמת נפש יתנחם או שכל עוד זה לא 'הכרחי' מבחינת חוקית - אנחנו ממשיכים הלאה בלי להביט לאחור. מניחים שיבינו אותנו 'אוטומטית' כי 'ככה זה', כמו שחותכים מישהו בעריכה...

זה קורה, בסדר. אך עלינו לעשות מעבר ל'נדרש' כדי שגם הרגשות של השני יהיו בסדר.

תזכרו: שווה להשתמש ביצירתיות גם אם זה 'רק' כדי שמישהו ירגיש טוב בסיטואציה. זה מה שהופך אותנו לאנשים קצת יותר טובים.

הכותב הוא עורך ומנהל תוכן וסושיאל, יוצר הסרטים "רווק עם אלוקים" ו"מדריך למתבונן האמיץ"