במסגרת סדרת ראיונות על גיבורי המלחמה מהשומרון, אנו משוחחים עם אורית ברוך, אמה של עדי ז"ל שנפלה במהלך שירות המילואים שלה מפגיעת רקטה בעיר שדרות.
"מוזר לנו שכבר עברה שנה. אני מרגישה כאילו הרגע קמתי מהשעה ומצד שני אי מתסכלת רקע במבט לאחור על השנה האחרונה בה קיבלנו חיבוק כל כך חזק מעם ישראל בארץ ובחו"ל. אנחנו עסוקים בהנצחה יומיומית", מספרת ברוך.
לדבריה, "עדי אמנם נהרגה חודש לפני הולדתה ה-23, אבל השאירה אחריה כל כך הרבה. היא הספיקה כל כך הרבה בחייה הקצרים ומימשה את השליחות שלה".
היא מתארת כיצד בתה כל כך רצתה להיות חלק מהעשייה. "כשהחלה המלחמה בשבעה באוקטובר, בעלי חזר מהתפילה והתחיל לספר מה קורה. מאותו רגע נכנס בה דחף, מעבר לעקשנות הרגילה, ללכת ולעשות. ממוצאי שבת היא התחילה לשלוח חבילות לחיילים, לעזור למפונים. ביום שני היא אמרה לי 'אני לא יכולה יותר'. היא רצתה לעשות. אחרי איזה יומיים היא מצליחה לחבור למפקד שלה, סא"ל איתן דנא-פיקר, והוא משיג עבורה צו 8 ומביא אותה לשדרות".
ובדרכה לשדרות לוקח אותה טרמפ בחלק מהדרך אביה אבי. "היא יוצאת ב-12 באוקטובר, כ"ז תשרי, מאוד שמחה וגאה. בדרך למודיעין היא אומרת לאבא שלה: 'אני יודעת שאמא ואתה מאוד מודאגים. אבל מה אתם רוצים ממני? מגיל אפס זה מה שראיתי בבית, חינוך לערכים, לנתינה, לאהבת הארץ ולתרומה ולעשייה. אז מה חשבתם שיצא לכם תרנגול?'. היא מוסיפה: 'אבא, אני רוצה להגיד לך תודה, לך ולאימא, על זה שאתם מאפשרים לי ליישם את החינוך הזה'. המשפט הזה מלווה אותנו מאז שהיא נהרגה. אני לא יודעת כמה הורים זוכים בחייהם זוכים לשמוע את הילדים שלהם, אומרים להם תודה על ערכים חינוכיים".
ברוך מדלגת לרגעיה האחרונים של בתה. "ממש בכניסה לשדרות, נשמעת הכריזה 'צבע אדום'. עדי שוכבת על האדמה עם ידיים על הראש. רקטה נופלת על המדרכה פחות ממטר וחצי מהם. הקצין שאיתה נפצע קשה מאוד ועדי מקבלת רסיס אחד קטן לראש. תוך כדי מאמצי החייאה היא מפונה לבית החולים ברזילי והיא נפטרה ממש בכניסה לבית החולים".
היא מזכיר כי "עדי, וכמוה כל שאר הנופלים והנופלות, רצו באמת לתרום למדינה ולעם בכזאת גבורה עילאית. אף אחד לא עצר אותם ושאל אותם - אתם דתיים, חילוניים, הימין, שמאל, אשכנזים או ספרדים, הם פשוט עשו. לפעמים אני רואה את הקרע בעם, את השיח המפלג, והוא כואב לי כאמא שכולה. המשפט הזה, שנהיה ראויים להם ולגבורה שלהם, מקבל פה משנה תוקף ומשמעות אחרת, כי זה מה שחשוב. שנזכור שאין לנו עם אחר ואין לנו ארץ אחרת, ועל זה אנחנו צריכים לשמור.
עדי הייתה דבק. הייתה דבק בכל חבורה שהיא הייתה בה, כל מעגל בחיים שלה חשב שהוא המעגל היחידי בחיים שלה, מרוב שהיא כל כך דאגה שלכולם יהיה טוב", מסכמת ברוך.