חוזה השלום בסכנה?

ההזמנה המפוארת שמורה עמי זה 30 שנה, וזה נוסחה: "הוד מלכותו, המלך חוסיין ה-1, הממלכה הירדנית ההאשמית, יצחק רבין, ראש הממשלה, מדינת ישראל, מתכבדים להזמין את מר יוסי אחימאיר, טקס חתימת חוזה השלום, מדינת ישראל – הממלכה הירדנית ההאשמית, מעבר ערבה, יום רביעי כ"א חשון תשנ"ה, 26 באוקטובר 1994".

דגלי ישראל וירדן מודפסים על ההזמנה זה לצד זה.

אלבום התמונות מאותו טקס היסטורי, מרגש מאין כמוהו, מזכיר נשכחות: הנה ילדי ישובי הערבה מנפנפים בדגלי שתי המדינות בדרך לאתר הטקס. הנה שתי התזמורות – זו של צבא ירדן וזו של צה"ל – משמיעות מארשים ואת שני ההימנונים. הנה הנשיאים ביל קלינטון ועזר וייצמן צועדים לעבר הבמה. וההתרגשות הגדולה באמת – המלך חוסיין ורעייתו נור מגיעים מהצד הירדני, יוצאים מן הלימוזינה וצועדים לעבר בימת הכבוד...

מחיאות כפיים סוערות, מטחי כבוד, מאות בלוני בצבעי כחול, ירוק, שחור ואדום, משוחררים לאוויר, נאומים, חתימות.

בתום הטקס אני מתקרב לאהל המכובדים ותופס בעדשת מצלמתי את המלך הירדני נושק לרעייתו כשהיא מתכופפת קמעא לעברו... משני צידיהם יצחק רבין ורעייתו לאה... ועוד תופסת עדשת מצלמתי איש צנוע, כובע קסקט לבן לראשו, חיוך של שביעות רצון נסוך על פניו עטויות משקפי שמש, צועד לצד בימת הקהל אל מקום מושבו - ראש הממשלה השביעי יצחק שמיר.

המנהיג שטבע את הסיסמה "שלום תמורת שלום", רואה איך חזונו מתגשם. חזון שטיפח בתקופת כהונתו בשלוש פגישותיו החשאיות עם המלך חוסיין, שלום שבו ישראל אינה מוותרת על שטחים. יורשו, יצחק רבין, זכה להגשימו.

המלך הירדני זכר לשמיר את אמינותו כאשר בעת מלחמת המפרץ, הודיע במפגשם כי לא יתיר למטוסי צה"ל מעבר בשמי ממלכתו והיה כי ישראל תותקף על-ידי עיראק. זה היה אחד משיקוליו של ראש הממשלה לא להגיב על ירי הסקאדים על ישראל.

יתר על כן, כפי שהעיד מי שליווה את שמיר בפגישותיו החשאיות, ראש המוסד דאז אפרים הלוי – שמיר "מנע פרוץ מלחמה בין ירדן לישראל, מלחמה אשר עלולה היתה להסתיים בהרס הממלכה עד כדי קץ השלטון ההאשמי. אילולא החלטתו, ספק רב אם היה סיכוי כלשהו לחתימת חוזה השלום עם ירדן כעבור שלוש שנים".

עם זאת, קשה לשכוח כי מטוסי חיל האוויר חצו את שמי ממלכת ירדן ב-1981 כשפוצצו את הכור הגרעיני העיראקי. כאז כן עתה הוכח, כי זרועה הצבאית של ישראל ארוכה ותשיג כל אויב, קרוב כרחוק.

שנה ויום לאחר שמחת תורה הנורא - ומלאו 30 שנה לחוזה השלום עם ירדן. זה לא השלום שייחלנו לו. זהו מצב של אי-לוחמה. חשיבותו מכמה היבטים: עם ירדן יש לנו הגבול הארוך ביותר. ירדן חוצצת בינינו לבין מדינות האיסלאם הקיצוני, עיראק ואיראן. לתייר הישראלי קל יותר להגיע אליה מאשר אל מצרים, אם לא להביא בחשבון את חופי סיני.

ואולם, 30 שנה לאחר החתימה המרגשת במעבר ערבה, השלום נראה כמתערער והולך, יחד עם עירעור שלטונו של המלך עבדאללה ה-2. ממלכתו נכבשת אט-אט על-ידי פלסטינים, שמהווים כבר 70-80 אחוז מאוכלוסיית ירדן. ההתבטאויות בפרלמנט הירדני, ברחוב ובתקשורת גובלות ממש באנטישמיות.

ומעל לכל – גדר גבול עלובה ש"מזמינה" מחבלים לעבור בקלות לשטחנו, להבריח אמל"ח ולבצע פעולות טרור. חטיבת בקעה אמנם מגלה עתה עירנות יתר ומסכלת הרבה מן ההברחות וניסיונות הטרור, אף תוגברה ונערכת לבל יתרחש גם בגבולנו המזרחי "7 באוקטובר".

החזית הירדנית מתחממת והולכת, מתחברת לטרור הגובר ברחבי יהודה ושומרון – והמלך, גם אם היה רוצה בכך, ידיו כבולות למדי, חסר אונים מול מחרחרי המלחמה שבממלכתו, ובמיוחד כנגד החתרנות האיראנית הגוברת. גם במצב המתלהט הזה בתוככי ממלכתו יודע עבדאללה מה רבה תלותו בישראל, אם ברצונו להמשיך ולשלוט בארצו, הן באספקת מים והן בשיתופי פעולה ביטחוניים.

לפני 30 שנה היו אלה ימים מופלאים של התעלות ושמחה אמיתית. תיירים ישראלים החלו נוהרים בהמוניהם לפטרה, לעמאן, מילאו את מלונות עקבה. ההזמנה השמורה עמי לטקס מלפני 30 שנה, ועוד מסמכים הקשורים לכך, וכן אלבום צילומים מפואר, מעידים על כך.

הסכם השלום עלול לקרוס סופית, אם לא ייעשו פעולות תיחזוק מצד שני הצדדים, וככל שיקדם, כן ייטב. לטובת בית המלוכה ההאשמי ולטובתנו, חשוב להחיות את ימי החסד בין שתי המדינות.