ישנה איגרת מפורסמת של הרמב"ם לעובדיה הגר אודות היחס החם שמעניקה היהדות לגרים.
הרמב"ם מטפל באגרת זאת בשאלה האם גר רשאי לומר בתפילה א-להי אבותינו שהרי אבות האומה אינם אבותיו הביולוגיים, ומסביר הרמב"ם שאברהם אבינו נחשב אב המון גויים ולפיכך כל גר רשאי להתייחס לאבות האומה כאבותיו.
מקור הדברים של הרמב"ם הוא הירושלמי במסכת בכורים (א, ד) שם אומר הירושלמי שהלכה היא כמו רבי יהודה שפוסק שגר חייב במקרא בכורים, שכן מקרא בכורים כולל את המילים אשר נשבע ה' לאבותינו. ואברהם אבינו נחשב גם אביו של הגר כיוון שאברהם אבינו הוא אב המון גוים.
דבריו של רבי יהודה בירושלמי נסמכים על דרשה שהיא עצמה אומרת דרשני. רבי יהודה, בעל המאמר, מסביר שאברהם אבינו היה בעבר אב לארם ועכשיו הוא אב לכל העולם כולו.
מה שלכאורה לא ברור בדרשה הוא החלק הראשון של הדרשה. מה פירוש לשעבר היית אב לארם. הרי לפי חז"ל אברהם אבינו בכלל היה נרדף, ואף הושלך לכבשן האש., אם כך כיצד ניתן להבין שאברהם אבינו היה אב לארם.
להיות אב פירושו הוא להעניק השראה. האבות הם מקור ההשראה המרכזי של הבנים. אבות האומה – אברהם יצחק ויעקב הם מקור ההשראה של עם ישראל. רבי יהודה רוצה ללמדנו שלמרות שאברהם אבינו היה נרדף הוא בעצם היווה מקור השראה לאנשי ארם נהרים.
גם אם קבוצות מסוימות שבויות בקונספציה – במקרה של אברהם אבינו כולם היו שקועים עד צוואר בעבודת אלילים, בסתר הלב הם יודעות את האמת ומחכות שמישהו יצעק את האמת הזאת בקול גדול. למרות שבפועל אותה חברה ממשיכה בדרכה הנלוזה ואף רודפת את אותו אחד שצועק את האמת, הרי מבחינתה הוא מהוה מקור השראה. צעקותיו של אותו אדם ואמונתו בצדקת הדרך הם הדברים המרכזיים שנותנים לחברה משמעות.
לו יצויר, למשל, שלא היו יהודים בעולם שמחוברים לתורה, וקוראים בשם ה', סביר מאוד להניח שהחברה היהודית הייתה מתפרקת מעצמה והופכת לעם כמו כל האומות. גם רובם ככולם של אלו שנלחמים בכל דבר של יהדות שמחים בסתר הלב שישנה יהדות זקופת קומה, יהודית אידאליסטית וערכית שלא נכנעת לעולם החומר וכל כולה שאיפה לעשיית צדק ועשיית טוב בעולם. קבוצה כזאת מעניקה, גם לאלו שנלחמים בה, משמעות עמוקה. גם אלו שנלחמים בכל מה שמשדר יהדות שמחים על כך שישנם יהודים שקוראים בשם ה'.
בסופו של דבר כל אדם באשר הוא אדם יודע מה היא האמת, ואף על פי שהוא מתכחש לה הוא שמח על כך שישנם אנשים שצועקים את האמת, וממילא יהודים אלו מהווים עבורו מקור של השראה.
אלכסנדר מוקדון ומלך קציא
אלכסנדר מוקדון הכובש הגדול והאכזר הגיע לממלכת קציא כדי לראות כיצד שופטים משפט צדק (ירושלמי בבא מציעא ב, ה). הגיעו שני אנשים למשפט שבו הדיון נסב סביב אוצר שנמצא בחלקה שנמכרה לאחד האנשים, אשר בתוכה נמצא אוצר. הקונה טען שהאוצר שייך למוכר שכן הוא קנה שדה, אבל לא אוצר. לעומתו טען המוכר שהוא מכר שדה עם כל מה שבתוכו, כך שהאוצר שייך לקונה. לשופט, מלך קציא היה פתרון יצירתי והוא שידך את ילדי הקונה והמוכר. ראה מלך קציא את אלכסנדר מוקדון מחייך. שאל אותו מלך קציא. מדוע אתה מחייך? כיצד הייתם אתם שופטים במקרה זה? אמר לו אלכסנדר אנחנו היינו מורידים את הראש של שני בעלי הדין ולוקחים את האוצר לבית המלכות.
השאלה העולה מסיפור זה היא אם אתה כל כולך שקוע בחומר. כל עניינך הוא לצבור כסף וזהב, תוך כדי פעילות אנטי מוסרית, אז מדוע אתה נוסע עד סוף העולם לראות כיצד שופטים משפט צדק?
מאמר הירושלמי מלמד אותנו שאין אדם בעולם ולו האדם האכזר ביותר שבסתר ליבו אינו שואף לעולם מתוקן. במציאות לא תמיד שאיפה זאת באה לידי ביטוי. זרם החיים השוטפים, מלחמת החיים והחשבונות הרבים פעמים רבות לא נותנת לנקודה הפנימית הזאת לצאת אל הפועל.
שלמה המלך היטיב בפסוק אחד להגדיר מציאות זו. 'אשר עשה הא-להים את האדם ישר והמה חפשו חשבונות רבים' (קהלת ז, כט).
עם ישראל תפקידו לתקן את העולם. תפקידו להאיר את אמונת האמת בקרב כל האנושות. תפקיד זה אפשרי רק אם נבין שכל אדם באשר הוא אדם מחפש משמעות, מחפש את אנשי המוסר והטוב שיזכירו לו שגם בו יש הרבה נקודות של טוב. כמו כן כל אדם שואף לראות עולם מתוקן.
עבודה רבה עוד לפנינו, אבל הידיעה שאנו לא צריכים ליצור יש מאין, אלא שהאדם הוא מטבעו ישר עתידה להעניק מוטיבציה לפעול ללא לאות למען עשיית עולם טוב יותר.