1. ישבתי בפלאפליה ומאחורי אכלו מספר צעירים שעישנו משהו. לפתע הגיח אדם חביב על כסא גלגלים, הזמין מנה ובמקביל החל לדבר עם הצעירים על כך שהעישון לא נותן שום דבר לבן אדם וכו'. דיבורים קלאסיים.
בשולחן סמוך ישבה קבוצת נשים מבוגרות וביקשה מהאיש בכסא הגלגלים לשחרר את הנוער ו"לתת לילדים לאכול בשקט". אחת מהן טענה ש"יש להם ההורים ו"ההורים שלהם יחנכו אותם" ואחרת שלפה סיגריה והדליקה. "כשאתה מדבר נגד עישון - זה עושה חשק לעשן. דווקא. פרנציפ", הסבירה לאיש את הלוגיקה. הנערים המשיכו להעלות עננים והאיש המשיך לפטפט איתם.
2. 'מי צודק בסיפור הזה ומה זה אומר עלינו?', הרהרתי. כמדומני, שרוב התשובות נכונות. החבר'ה יכלו לנפנף את האיש או לפחות לא לשתף פעולה עם השיחה איתו ולבקש בלי מילים שישחרר ובכל זאת הם בחרו לשוחח איתו כי הוא סיפק להם עניין. הוא מצידו, הפגין אכפתיות חביבה לגבי חייהם, בחינם, והם בתמורה - הקשיבו לו.
האשה שטוענת שכשיוצאים נגד עישון - זה עושה חשק לעשות פרנציפ - גם צודקת. הכמיהה לחופש היא חלק מטבע האדם, גם אם מרוב כמיהה קמאית לחופש, הוא כבר לא שם לב שהוא מעניש את עצמו בכך שהוא פועל באופן מסוים.
3. באותו יום, בערב, שהיתי באיזה מקום ומשום מקום הגיח רכב, חנה לידי, הבחור שפנים יצא והחל להתעסק בדברים בתא המטען תוך כדי שהוא משאיר את מערכת הסאונד שפעלה על הרצאה מסוימת, בפול ווליום. מישהו מסר שם הרצאה לנשים העוסקת במושגים "רצון" ו"תענוג". הוא הסביר משהו על "הכוחות המציפים" שלפעמים מניעים אותנו ההיפך מהשכל הישר ומה שטוב ונכון לנו בעומק, בטווח הקרוב והארוך.
4. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שתפקידו של האיש בכסא הגלגלים לא פחות חשוב ממחנך. הנערים המעלים עשן אינם מקשיבים להוריהם, מחניכהם ובוחרים לעשן. זאת המציאות. אולי דווקא בגלל שאומרים להם בכל מקום 'לא' הם בוחרים בזה, כמו האשה ההיא. על פניו, הם רוצים 'תענוג' וככל שהוא רחוק ואסור להם - השאלה 'האם התענוג הזה שווה את זה?' הופכת למטושטשת, לא מעניינת, לא קיימת. האיסור יוצר הסחת דעת עצומה מהשיקול הרציונלי, האישי, הנכון.
5. בעומק, הם מחפשים משהו אחר שקשה להשיג בנקל. הרבה יותר פשוט להימשך אחרי התענוג ולהיתקע שם. נכוון, אולי יש כאלה שמעשנים כדי לפתור משהו. אבל בגיל הזה - איך נאמר, מוטב להתרגל לפתור את התחושות בצורות אחרות. האשה הטוענת "יש להם הורים, שהם יחנכו אותם" מתעלמת מכך שהחבר'ה לא ממש מקשיבים להוריהם בנושא. "תן להם לאכול בשקט" נשמע מצחיק מאוד ומתעלם מכך שהחבר'ה הפגינו שיעמום ארוך ויציב לאורך סעודתם. סתם יוצאים, אוכלים משהו, אין באמת מה לעשות עם השקט הזה ושקוף שהם זקוקים להצלה.
6. עישון הוא אחד הדברים שנתפס ברוב הקהלים כעניין 'לא טוב'. השאלה המסקרנת היא איפה זה תופס אותנו, במובן הרחב של התנועה. לאו דווקא בעישון. האם כשברור לנו היטב שמשהו 'ממש לא טוב' ומולנו אנשים שעושים אותו לעצמם, אנחנו נוהגים לשתוק ולתת להם להזיק לעצמם גם אם אנחנו יכולים לפעול אחרת?
האם אנחנו נוהגים כמו האיש ומנסים לעשות בחביבות את המעט שלנו כדי לנסות להציל בכוחותינו הדלים?
האם ערבות הדדית תקפה רק במקרה בו מישהו ניגש לבקש ממך עזרה בפנים נפולות, או שאתה מתבונן ושואל את עצמך במה אתה יכול לעזור לסביבה הדינאמית שלך הרבה לפני שמתקבלת בקשת סיוע במערכת הרשמית?
7. אפשר להבין את חוסר הרצון שלנו להתערב בחייהם של אחרים, אך בין 'התערבות בוטה' לבין תרומה זעירה כלשהי - נמצא מרחק רב מאוד. החיים אינם שחור ולבן וחשוב לזכור: רוב האנשים שצריכים עזרה לא ממש שמחים לבקש אותה ולפעמים לא מודעים לכך שהם זקוקים לה. אי אפשר לעזור לאדם בכוח, אבל להציע עזרה - אפשר. להתפלל על הזולת בלב - אפשר.
איפשהו, המסר "כל אחד יעשה מה שטוב לו" זרק אותנו לפתח אדישות גם במקרים בהם אנחנו רואים נזק ואף יכולים לסייע בעדינות, ברגישות, בצורה כלשהי. עצוב יותר שלפעמים דווקא אנחנו, הקטנים לכאורה, יכולים להיות המפתח לליבם של אחרים ומרוב פחד שידחו אותנו על הסף אנו מתכווצים קצת, סוגרים את הפה, העיניים, כואבים ונשענים בבטחה על כך ש"אין זה מתפקידנו לעסוק בחייהם של אחרים וכל אחד יודע מה טוב לו". זהו, שלא.
רוב האנשים לא יודעים מה טוב להם בעומק. הרבה מהם לא מוכנים לשמוע מה טוב להם מסיבות שונות. אך יש חלק לא מבוטל שמשתוקקים לשמוע מה טוב להם באופן אנושי, נקי, אכפתי, נטול אינטרסים מסחריים. הם לא ישאלו אותך מה טוב להם, אך הם יטו אוזן אם תספר להם. זה כל הסיפור.
הכותב הוא עורך ומנהל תוכן, מוזיקאי, יוצר הסרטים "מדריך למתבונן האמיץ", "רווק עם אלוקים", "אבא עם אלוקים" ועוד.