1. אבישי בן חיים הכריז 'טעיתי שהתראיינתי' אחרי ראיון שיצא הפוך לגמרי ממה שהתכוון. עזבו את הסאגה והאמוציות השופעות כל אימת שמוזכר שמו של בן חיים. קחו איתי לרגע פניה חדה למחוזות אחרים לגמרי. בסיפור הזה, בן חיים תמצת בלי כוונה (כנראה) את אחת הבעיות המרכזיות באישים שונים שלא נחלק אותם לקבוצות שונות הערב כי אין כאן המקום לקטב.
2. המאפיינים אינם עוסקים בהכרח במוצא או במגזר, אלא ביכולת\אי יכולת פשוטה לומר 'טעיתי'. ביכולת הזאת, למעשה, טמון הסיפור של כולנו; בחיים האישיים, העיסקיים, הציבוריים, הפוליטיים ושאינם. נסו לקחת אוויר לרגע ארוך ולהיזכר מתי שמעתם מישהו אומר בפשטות: 'טעיתי' ומסביר מדוע טעה ותווכחו לדעת עד כמה חטא הגאווה מכה בנו ללא הרף, לחינם. במקום מסוים, התמכרנו ל'שב ואל תעשה' של 'לא להודות בטעויות'. הסברה התמה היא: למה להודות ולהיתפס לכאורה כ'לא מושלמים' אם איננו מוכרחים? לפעמים זה מעצבן כי הטעות גלויה לכל. לעיתים רק אנחנו יודעים שטעינו. כך או כך, זאת בעיה שמשאירה אותנו מאוד קטנים, קטנוניים עם השלכות קשות על הסביבה ולא פחות מכך - על עצמנו.
3. הרבה דברים עשויים להירגע אם רק נאמר שטעינו. זה ברור לנו. אך משום מה הסלוגן הבלתי נחשק 'טעיתי, סליחה' כמעט ולא קיים על השולחן כאופציה. כביכול, אם רק נאמר שטעינו - נאבד משהו. אך העניין הפוך בדיוק: כשאומרים 'טעיתי' - מקבלים הרבה יותר הערכה ממה שמקבלים בתוך משחק השלימות וצומחים לגבוה. מרגישים נקיים וטובים יותר. נו, ככה זה כשמתחבקים עם האמת גם כשהיא אינה נעימה. האמת מתגמלת הרבה יותר מהשקר.
4. "האמת" שכולנו מחפשים כל הזמן (או מצהירים על חיפושה) נמצאת בהישג יד בתוכנו, בכל הזדמנות שיש לנו לומר 'טעיתי' - מוטב שנאמר אותה, בפה מלא, אם אפשר עם נימוק. במקרה של בן חיים אין צורך לנמק. לא מוכרחים להסכים עם כל תזה שלו וגם לא עם התיאוריה, אך קשה שלא לעמוד נפעם מול היכולת המתוקה והפשוטה לתת כותרת, לפני כל ההסברים המנומקים בנוסח 'טעיתי'. מילה פשוטה והכרחית שאילו היינו מאמצים אותה בחום בכל סיטואציה בה היא נדרשת - הכל היה טוב יותר. הרבה יותר טוב. בכל מצב.
הכותב הוא עורך סרטונים ומנהל תוכן, מוזיקאי, יוצר הסרטים "מדריך למתבונן האמיץ" (זמין כעת לצפיה ללא עלות), "אבא עם אלוקים", "רווק עם אלוקים" ועוד