הידיעה שכולנו אחים – ושזו תכונה יסודית בעם ישראל – נכונה ומחזקת אף בשגרה. בשעת מלחמה הכרה זו מורגשת וחשובה באופן מיוחד.
יסוד מרכזי זה עולה בפרשתנו, לקראת סוף הפרשה, כאשר לבן רודף אחרי יעקב, משיג אותו בהר הגלעד, ולאחר עימות מילולי חריף, הם כורתים ברית ומקימים גל ("יְגַר שָׂהֲדוּתָא", ויעקב קרא לו "גַּלְעֵד"). בהקמת הגל כתוב: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים". מי הם אחיו של יעקב?
הרמב"ן מפרש, שהכוונה היא לבני החבורה של לבן, שהיו משפחה וחברים של יעקב, ועל כן נקראו "אֶחָיו". פירוש נוסף טוען שלא מדובר באחיו הביולוגיים, אלא באנשיו של יעקב, שנקראו כאן אחים. אולם הפירוש הרווח, ההולך בעקבותיו של מדרש רבה, אומר שאלו בניו של יעקב, שנקראים כאן "אֶחָיו". המדרש אף מסביר שבניו היו צדיקים כמוהו וגיבורים כמוהו, ומוסיף שכאשר הבן מתחיל לגדול ולובש לפעמים את בגדי אביו, הוא ממש נראה כמו אבא שלו. לכן, כיוון שהבנים של יעקב כבר היו גדולים, היה אפשר לקרוא להם "אֶחָיו".
הסברים אלו מיישבים את השימוש בלשון "אֶחָיו" לבניו או לאנשיו, אך עדיין לא מובן מדוע דווקא כאן התורה השתמשה בלשון זו. התשובה המתבקשת היא, שהסיבה לכך שבניו של יעקב ואנשיו נקראים כאן "אֶחָיו" היא בגלל המציאות שבה הוא נמצא – מציאות של עמידה כנגד לבן למלחמה, כפי שעולה מלשונו של רש"י: "הם בניו, שהיו לו אחים נגשים אליו לצרה ולמלחמה".
מציאות זו עולה הן מדבריו של יעקב, האומר: "כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי", וכן "לוּלֵי אלוקי אָבִי אלוקי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי", והן מדבריו של לבן האומר: "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא". לבן אומר ליעקב שהוא לא יפגע בהם, כי הכל קשור אליו. אבל מתוך דבריו אפשר להבין שהוא אכן רואה את הכל כשייך לו, והוא באמת תכנן להחזירם לרשותו. ואכן, בהגדה של פסח אנו אומרים "שלבן ביקש לעקור את הכל". אם כן, כאשר יעקב נערך לעמוד מולו, מתגלים הבנים כקבוצה אחת הניגשת לצרה ולמלחמה.
מדוע במלחמה מתחזקת האחווה? ניתן לראות זאת בימינו בשפה הצבאית שבה אופן הפנייה "אחי", "אח שלי" מאוד מקובלת. בצבא התחושה היא שלא משנה כרגע מאיפה הגעת, מאיזה מקום בארץ או בן כמה אתה, אם אתה מילואימניק או סדירניק, מהצעירים או מהוותיקים, בכל מקרה כולנו יחד מתאחדים למען אותן מטרות.כולם ביחד חולקים את האוכל, את הציוד, את הקשיים, ואף עומדים לנוכח אותו אויב וחשופים לסיכונים זהים. התחושה של האחווה הזאת נוכחת מאוד בצבא, ובעומק היא בעצם נמצאת גם במרחב האזרחי, במיוחד בתקופת מלחמה.
חידוד נוסף לרעיון זה עולה מדיון הנובע מהגמרא במסכת סנהדרין (כח ע"ב), ממנו עולה שהמילה "אח", משמעותה איחוי. הגמרא דנה בשאלה, האם אחי האח כשר לעדות. הרא"ש (סנהדרין ג, סימן כ), דן בשאלה מה הדין אם יש להם "אח מאחה", כלומר אח משותף שמחבר שני אנשים שהם לא אחים ביולוגיים, אבל אבא של האחד נשוי לאימא של השני, ולכן הם בעצם סוג של אחים, והוא אח של אח שלו. להלכה הם כשרים לעדות זה לזה, כל עוד הם אינם אחים זה של זה. אבל עצם הביטוי "אח מאחה" מבטא את הקשר הלשוני בין המילה "אח" לבין המילה "איחוי".
הגענו למלחמה הזאת בתחושה שאנחנו חייבים לאחות את הקרעים אחרי תקופה של מתח גדול בתוך העם. המלחמה הזאת חיברה אותנו מאוד - את החיילים, את האזרחים, את המשפחות של החטופים, את המשפחות של המפונים. כולם, כל אחד במרחב שלו, מנסה לפעול, מנסה לעשות, מנסה לראות את התמונה הכללית של האומה.
הידיעה הזאת שכולנו אחים, מחזקת אותנו והולכת איתנו. אנחנו מתפללים לקב"ה שיראה אותנו כמו יעקב, שמתאר את תקופת השמירה שלו על הצאן - "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה" – תקופה ממושכת של שמירה, שהגמרא במסכת מציעא (צג ע"ב) אומרת ששומרי העיר שומרים כך.
נתפלל שהקב"ה, שרואה אותנו ורואה את צרתנו ועמלנו, כפי שאומר יעקב: "אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אלוקים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ", יופיע כפי שהופיע אל יעקב, ויושיע אותנו מאויבינו. נתפלל שהוא יחבר את כולנו במהלך אחד אל הניצחון ואל השיבה של אחינו, כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, השתא בעגלא ובזמן קריב.