בפרשת ויצא אנו נפגשים עם שתי האימהות של עם ישראל – רחל ולאה. רחל היא "יפת תואר ויפת מראה", ומייצגת בתורת הסוד את "עלמא דאתגליא" – עולם החומר הגלוי; לאה לעומת זאת "עיניה רכות" ומייצגת את "עלמא דאתכסיא" – עולם הרוח המכוסה שלא תמיד נראה לעין.
מצאצאיה של רחל מגיע "משיח בן יוסף" – הכוח שאמור לבנות את עולם המעשה; ואילו מצאצאיה של לאה מגיע "משיח בן דוד" – הכוח שאמור לבנות את עולם הרוח.
הנבואה מספרת שבשלב מסוים "משיח בן יוסף ימות" – קומת החול תמצה את עצמה, ועל גביה יגיע "משיח בן דוד" – תבוא קומת הרוח שתעניק משמעות רטרואקטיבית לקומת החול; אבל תקופת המעבר שבה מתמוטט "משיח בן יוסף" יכולה להיות מכוערת. גם ברמה האישית – אדם שבמהלך חייו המעשיים היה מחובר לעולם הרוח יזדקן בכבוד; מה שלא תמיד יתרחש בעת שזה אינו המצב.
התחושה שעולה בזמן שרואים אנשי מעשה מפוארים, שבנו דברים מרשימים בחייהם, ובזקנותם איבדו את זה – היא בעיקר עצב. הנביא זכריה מספר על "מספד גדול" שיהיה בירושלים על מותו של משיח בן יוסף; עם ישראל יעבור גם את השלב הזה ויצמח גם ממנו, אבל בינתיים פשוט עצוב לראות.