מעטים בתוכנו יודעים כי את המושג "בכיה לדורות" הזכיר דוד בן-גוריון ב-1948, ארבעה חודשים לאחר קום המדינה.
בן-גוריון השתמש במושג תלמודי זה בעקבות ישיבת הממשלה הזמנית בראשותו, שבה על חודו של קול (משה שרת) נדחתה תוכניתו לשיחרור ירושלים כולה ושני ה"כיסים" התלויים לה מדרום (חברון-בית לחם) ומצפון (שכם-ג׳נין).
לימים תיאר תוכנית בן-גוריונית זו עוזרו, אלקנה גלי: "פעולת איגוף מצפון לבירה, אשר תחייב גיוס כל כוח אדם אפשרי מגזרות אחרות למען ירושלים. התקפה גדולה תיפתח במגמה לאגוף את ירושלים ולהגיע לירדן דרך מדרונות ההרים. פעולת בזק זו תיצור 'כיס' גדול הכולל את ירושלים העתיקה, בית-לחם וחברון. 'כיס' זה ייפול בדיעבד כפרי בשל. ירושלים לא תימצא עוד במבוי סתום כמו היום, אלא במרכז חבל ארץ גדול המקיף אותה מכל צד".
בשבעה קולות נגד שישה נפלה התוכנית. עד יומו האחרון לא היה בן-גוריון מסוגל לשכוח הכרעה גורלית זאת, בניגוד לדעתו, שבה קול אחד הכריע את הכף. הוא כינה אותה, ובצדק, "בכיה לדורות".
את המושג הזה שב והזכיר בשבוע שעבר האלוף (מיל') מתן וילנאי, כשסיפר בכנס "קבוצת ירוחם", כי גדל עליו, כבנו של אביו זאב וילנאי, מגדולי חוקרי ואוהבי ארץ-ישראל ועתיקותיה, חתן פרס ישראל וממייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלימה" לאחר מלחמת ששת הימים.
וילנאי האב חיבר עשרות ספרים ומדריכי טיולים. לא היה מ"ר אחד בארצנו שכף רגלו לא דרכה בו. ברוח אהבת הארץ והמסעות ברחביה חינך את שני בניו. מתן, לוחם עתיר זכויות, איש ציבור שהיה שר וח"כ במפלגת העבודה, שגריר ישראל בסין, עומד כיום בראש תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל". הדגל של התנועה הזאת מתמצה בשתי מילים, שהוזכרו שוב ושוב באותו כנס: "הכורח להיפרדות".
קבוצת ירוחם, שמנהיג אותה היום משה בן עטר, מי שהיה מנכ"ל המועצה הציונית, מתכנסת מפעם לפעם לדון בשאלות הסיכסוך. נמנים עם חבריה אנשי ציבור מכל קצות הקשת האידאולוגית. סביב השולחן הגדול, הרבוע, מועלים רעיונות מרעיונות שונים, מנוגדים, והדיון הוא מופת לסובלנות, להאזנה רגועה לכל נואם ולכל דעה. הגם שאין (עדין) מטרה מוצהרת להתכנסויות הללו, עצם קיום שיח נינוח הוא מופת לאחדות, לאחווה, לדמוקרטיה.
"היו לי ויכוחים קשים עם אבי", התוודה בפני הנוכחים האלוף (מיל') וילנאי, ששטח את משנתו כי רק בהיפרדות לשתי מדינות יימצא הפתרון לבעיה הפלשתינית ולביטחון ישראל.
בעוד האב, שהלך לעולמו ב-1988, הירבה לכתוב ולדבר על הזכות המלאה של העם היהודי למולדתו, והוכיח את הקשר ההיסטורי הזה במחקריו, במימצאים שמצא בשטח, באיתור השמות התנ"כיים לאתרים ברחבי הארץ, בנו מוכן לוותר על חלקים ממנה, אלה ששוחררו בששת הימים שבהם הוא עצמו הירבה לטייל, אף לחם בגבורה בחזיתות שונות, למען ביטחון ישראל.
מי בתוכנו אינו רוצה שלום וביטחון? מי אינו מבין שהמצב הקיים נפיץ, כפי שהוכיחה מלחמת "חרבות ברזל" שעודנה (למי ששכח) נמשכת? כאשר ישראל מגלה חולשה, שאננות, עצימת עיניים ונכונות מראש לוויתורים – היא מזמינה עליה לחצים והתפרצות, כפי שהיתה ב-7 באוקטובר.
באוגוסט 2005 נפרדנו מעזה, אבל עזה הנשלטת בידי לחמאס, לא נפרדה מאיתנו. עזה המיטה עלינו את הגדול באסונות מאז השואה. את הלקח הזה אותם מפקדי העבר הבכירים כנראה לא הפנימו.
היפרדות מיו"ש – צעד שאינו בר-ביצוע לחלוטין, הודות לחצי מיליון ישראלים שחיים שם – פירושה "עזה" ליד נתב"ג, כפר-סבא, עפולה. פירושה בעיני הערבים, שאם היהודים נכונים לוותר על חבלי מולדת היסטוריים שלהם ביו"ש – מה להם ולנתניה, לבית-שמש, לגבעתיים ולכרמיאל?
דיבורים על "היפרדות", משמעם הבעת נכונות להינתקות בנוסח רצועת עזה, גם אם בהסכם. נסיגה כזו תביא אולי ביטחון ושלום זמניים, אבל לא לטווח ארוך. אי אפשר להתעלם מכך שהרוח האיסלאמיסטית הרדיקלית כובשת לבבות בקרב ערביי הגדה. צה"ל פועל שם ביד חזקה.
לכן מתמיה, שבנו של זאב וילנאי, מוביל, יחד עם חבריו הלשעברים, את גישת הוויתורים, המהווה סכנה קיומית לישראל. הוא שהזכיר למשתתפי קבוצת ירוחם את ה"בכיה לדורות" הבן-גוריונית, דוקא הוא חוזר על המשגה מ-1948, מטיף לו, מאמין בו. הוא עצמו מבין שאין פרטנר לכל פתרון, גם זה הקיצוני שמשמעו – ויתור על שטחים, שקיעה באשליות, סיכון קיומנו.
על ישראל לעמוד על זכויותיו ההיסטוריות של העם היהודי, למנוע הקמת מדינה פלשתינית, ולהסכים רק למה שכבר קיים הלכה למעשה – אוטונומיה באזורי A ו-B. משמעה – היפרדות מהאוכלוסיה הערבית העויינת, מצד אחד, אי-היפרדות צבאית מהשטח, מצד שני. רק לא לחזור על משגה ה"בכיה לדורות".