1. איני מצופי הטלויזיה לגווניה, אך קשה היה לי לחמוק מסאגת החיקויים של 'הפטריוטים' שתימצתה, בלי משים, את הבחירות הפנימיות והחשובות ביותר של כולנו, הן מול המציאות הציבורית והן בחיינו האישיים. כך הונחו להם על שולחן ניתוחי הסאטירה פערי התפישות ברגעים קשים ומאתגרים.
ההתעקשות לדבוק באופטימיות תוך כדי שאנחנו עושים את שלנו עד כמה שאנחנו יכולים מול פיתויי הפסימיות והייאוש ה'הגיוני' המזדחל בקלות אט אט ומתקבע בליבנו, לצערנו, לפעמים. זה לא קשור בהכרח לשמאל, ימין, דתיים או חילוניים, אלא לאמונה היהודית המופלאה והזכות שלנו להתעקש עליה, לנשום אותה ולשאוב ממנה.
2. על המרקע, 'הפטריוטים' אינה 'ייקום מקביל' המנותק לגמרי מהמתרחש אלא למעשה בחירה מודעת לדבר בשפה מסוימת שטרם דוברה בטלויזיה, אך אפיינה את השיח היהודי מאז היווסדו. ניב השפה, בשורשו, מוכרח לינוק את חיותו מאמונה פנימית עמוקה שקשה ללמד אותו בבית ספר לשפות. עבור מי שאינם דוברים את שפת האמונה העתיקה, רק המציאות הנראית, הכאב והתחושות העכשוויות - אומרים את דברם ומכך נגזר השיח. המציאות הנראית לעין אינה שקר, אך הבחירה לכאוב ועם זאת לחבק את האופטימיות בכל הכוח - היא הכרחית. כל דרך אחרת, המציגה בפשטנות את המצב הקשה - לא מובילה לשום מקום טוב. כי איך שלא נהפוך את זה, תמיד כוחנו מוגבל ואיננו שולטים במציאות. אז למה? למה?
3. האם יושבים בחיבוק ידיים ומחייכים בכוח? ממש לא. נסו לבחון הן בחייכם האישיים והן במישור הציבורי, מתי הבחירה להתמקד במה שחסר סייעה לכם להתקדם ומתי היא גרמה לכם לחוש ייאוש ורפיון ידיים. תחושת החיסרון ביסודה מניעה אותנו להשתדל לשפר את המצב וזה נפלא, אך כשההתמקדות בחיסרון הופכת לייאוש זה סימן ברור שהגיע הזמן לשחרר את הפוקוס ממה שחסר ולהתעקש להתפקס על מה שטוב. לפעמים זה דורש מאמץ, אך רק כך אפשר לשאוב כוח חדש כדי להשלים גם את החסר. לפעמים נדחקים לפינה ומשם צומחת האמונה הזאת שמתברר שגם יש לה רייטינג.
4. במשך שנים רבות מדי השתמשו בגופי חדשות שונים בזכוכית מגדלת שסיפרה בפורטרוט על החסרונות הקיימים בארץ. זה הביא רייטינג בקלות והמטרה המוצהרת 'לתקן את המצב' חובקה מכל זווית אפשרית. על הדרך נגבו מחירים מגוונים; החל ממושאי סיקור ועד צרכני חדשות שהורגלו למנות קצובות של כאב יומיומי מלווה בפרשנויות שנונות. אין ספק, זה בטוח תרם להם לאיכות החיים ולקצב הלב. וברצינות, תגידו; כמה מתוך אין סוף השעות הללו במשך השנים גרמו לתיקון עולם במובן הפשוט וכמה מתוכן גרמו לדברים לא טובים על מצע באסה כללית, במובן הפשוט? אישית, איני יודע. מה שבטוח הוא שהגיע הזמן שמי שאינו מבין את שפת המאמינים ילמד אותה, במטותא. אחרת, הסאטירה חסרה מן הספר. שיעור ראשון: המאמין אינו מדחיק או נאיבי כפי שטופלים עליו בלעג, אלא בוחר להאמין שהכל מכוון ומתפקידו למקד את כוחותיו בעשיה אפקטיבית קדימה ולא בהנגשת הייאוש לציבור הכואב. במסגרת הזאת, מטבע הדברים, גם סיפורים כואבים עשויים להישמע אחרת לגמרי ממה שמכונה 'מקובל'.
הכותב הוא עורך ומנהל תוכן, מוזיקאי, יוצר הסרטים "מדריך למתבונן האמיץ" (זמין כעת לצפיה ללא עלות), "אבא עם אלוקים", "רווק עם אלוקים" ועוד.