"אין לי שום בעיה למות, אבל שתהיה לזה סיבה טובה", היה המשפט השגור על לשונו של סרן אברהם בן פינחס הי"ד, שנהרג בשבת האחרונה בקרב גבורה ברפיח והוא בן 24.
הסיבה הטובה, כפי שייחל, שגרמה למותו, אפיינה את כל תורת הלחימה שלו בעזה בשנה האחרונה: כמפקד מחלקה בגדוד שריון, בחר גם באירוע האחרון בחייו להוביל את הטנק שלו ראשון מול סכנה שזוהתה בגזרה, וכך הציל בגופו את הלוחמים והטנקים שמאחוריו.
את חייליו ומפקדיו הבחירה הזאת לא הפתיעה כלל. אוהל האבלים בבית הוריו ביישוב חרשה שבבנימין התמלא השבוע סיפורים שכאלה מעשרות חיילים שעברו תחת "בן פינחס" במלעיל, כפי שכונה בפי הלוחמים הרבים שהעריצו אותו. הוא היה זה שלחם עם הראש מחוץ לטנק כדי להגיע להישגים מדויקים יותר, והורה לאחרים להישאר מוגנים בטנק; הוא היה זה שלפני כמה חודשים חילץ בגבורה עילאית חייל פצוע תחת אש ברפיח; הוא גם זה שנפצע קשה מרסיס בראשו לפני ארבעה חודשים, ניצל בניסים גלויים אבל בחר לחזור מיד ללחימה בעזה, כי "אני לא עוזב עד שגומרים את המלחמה עד הסוף".
גבורתו באה לידי ביטוי גם בהקלטה, שכבר זכתה השבוע להדים, ששלח לחברו מהישיבה ובה ביקש לא לשחרר תמורתו מחבלים או לעצור את המלחמה במקרה שייחטף: "אני אברהם בן פינחס, מספר אישי 8626693, מבקש שאם חוטפים אותי או את הגופה שלי, לא לשחרר שום מחבל בעד זה ולא להפסיק את המלחמה בשום אופן בשביל לשחרר אותי".
בן פינחס לא הרבה להצטלם במהלך השירות הצבאי, ולא אהב את תנועת הסרטונים שיוצאים החוצה כדי לעשות רושם. הוא דבק בעשייה, בלחימה נחושה ועיקשת שמתמסרת עד הסוף הן למשימה והן לפקודיו. הוא כל כך לא אהב את הפוזה הצבאית, עד שהקפיד להוריד את המדים בטרם הגיע הביתה לחופשה, בין השאר כי לא רצה לגרום לחבריו בני הישיבות תחושה של פחיתות או אי־נעימות. יותר מכך – פעמים רבות העדיף לא לענוד את דרגות הקצונה שלו, כדי להתרחק משמץ התהדרות. את המשמעת של פקודיו, כך סיפרו עליו השבוע, השיג בזכות אישיותו ומידותיו שהיו נדירים בנוף הקצונה הצה"לית.
עוד ועוד לוחמים סיפרו על המפקד הקשוח, שידע לנזוף וידע לעמוד על הכללים עד קוצו של יו"ד, ובאותה נשימה לחבק, לתמוך, לאסוף אותם ברגעים הקשים, ואפילו לשבת עם חייל שנפגע ממנו וללבן איתו אישית את האירוע. העונשים שלו מעולם לא היו "תישאר שבת". "הוא לא היה מוכן לעשות את זה למי שנמצא שבועיים בלחימה", סיפרה אימו נעמי, "הוא חשב על עונשים יצירתיים, כאלה שמתאימים למטרה החינוכית שביקש להשיג".
בתמונות שבהן הוא כן מופיע עם חבריו לגדוד, קשה להחמיץ אותו: סרן בן פינחס עם הפאות הארוכות המשתלשלות, עם הזקן העבות הבהיר, וכשלא חבש קסדה – גם עם כיפה סרוגה ענקית. מין דמות שבאה מעולם אחר וצנחה לתוך מחלקה שרבים מחבריה באים מעולמות רחוקים מאוד משלו, ובכל זאת הוא הצליח לגעת לכל אחד בעומק הלב. המראה החיצוני הביא לעיתים לבלבול, כך שיש מי שכבר החשיבו אותו כרב. בהקלטה משעשעת מספר אברהם בקולו כיצד באחת השבתות הראשונות שנשאר בבסיס הוא הוכתר לרב בלתי רשמי לאחר שסירב להתפשר על שמירת השבת: "הנגד־כשרות רצה שנוריד כלים בשבת למכולה. התווכחתי איתו. אמרתי לו: אני רב, למדתי שמונה שנים בישיבה, אני אומר לך שאסור", הוא מספר בהודעה לחבר, "היה בלגן אבל לא עשינו זה. אבל אחר כך הכתירו אותי לרב. באו שני חברים וביקשו שאני אלמד איתם חברותא גמרא אחרי הצהריים, אחר ביקש ממני ברכה. לא יודע איך יוצא מהחור הזה, הפכו אותי פה לרב", הוא אומר בציניות שלו, "לא נעים להתבטל במטבח, למה נהייתי פה הרב".
אבל למרות ההומור העצמי, דמותו התורנית לא התעמעמה באבק הקרבות, גם אחרי קרוב לשלוש שנים בצבא שכללו קורס קצינים ולא מעט צומתי בחירה. הוא הקרין את האמת שלו על חייליו בלי להתאמץ, כפי שסיפר השבוע אחד מפקודיו על ליל הסדר האחרון שעשו בעזה: "ישבנו באיזה סלון של מוחמד בעזה. אברהם ארגן את כל השולחן, הוא בקושי מצא מה לאכול אחרי ששלוש חבילות מצות נפלו על הרצפה. הוא התיישב עם פלוגה שרובה חילונית, והתחיל לומר דבר תורה בשולחן הסדר המאולתר: 'אתם ממשיכי דרכו של משה רבנו בדור הזה, אתם מביאים את הגאולה!'. הוא וחברו הטוב איתי פוגל הי"ד, שנפל מאוחר יותר, הובילו את הסדר והצליחו לתווך אותו לחילונים גמורים, כאלה שאמרו 'יציאת מצרים בגרסה של דיסני זה יותר קצר', ברמה כזאת. אפילו בשבילם הם הצליחו להפוך את ליל הסדר הזה לחוויה משמעותית".
סרן בן פינחס גדל והתעצב בחממה שכל כולה אהבת תורה ויראת שמיים עמוקה. הוא נולד להוריו הרב דוד (גילוי נאות: בן דודתי) ונעמי, ממקימי היישוב חרשה. האב בוגר ישיבת מרכז הרב ור"מ שנים רבות בישיבת 'אורות התורה' בבת ים, האם אשת חינוך וניהול שהקימה בית ספר תורני לבנות האזור, ותשעת אחיו ואחיותיו הולכים כולם בדרך של אהבת תורה, לימודה וקיומה. לפני ארבע שנים שכל את אחותו אפרת ברנר, שנהרגה בתאונת דרכים בהיותה כלה טרייה. אחרי האסון הזה העניק כאח בכור לאחיותיו ואחיו הצעירים כוחות ושמחת חיים להתרומם מהאבל. השבוע, מול קברו הטרי שנכרה לצד קברה של אחותו בבית העלמין בדולב, מיררו האחיות בבכי ותהו מניין ישאבו כעת את הכוחות כשעמוד התווך שלהן נתעלה לגנזי מרומים.
בן פינחס למד בישיבה הקטנה 'מורשה', משם המשיך לישיבת 'רועה ישראל' ביצהר. אהבת התורה שלו השתלבה באופן טבעי באהבה עמוקה לארץ ישראל, להתיישבות בה ולמאבק על שלמותה והרמת קרן ישראל בה. הוא היה שותף מלא למאבק על הישיבה בחומש, בפרט בצדדים הלוגיסטיים והטכניים שבהם הצטיין, ובהמשך גם בהקמת היישוב אביתר. הוא היה שותף בהפגנות שונות בגב ההר שבאו למחות על אוזלת היד והפקרת חיי היהודים בעקבות אירועי טרור.
לאחר ארבע שנים בישיבה בחר להתגייס לצה"ל ובהמשך, כאמור, לבקשת מפקדיו, המשיך לקצונה. עם פרוץ המלחמה עשה הכול כדי להצטרף ללחימה בעזה בהקדם האפשרי, ולהיות בחוד המבצעי. הוא היה נחוש לנקום את נקמת נרצחי הטבח, וגם את נקמת חבריו שלו שאיבד במתקפות טרור במהלך השנים, בהם ידיד נפשו יהודה דימנטמן הי"ד, תלמיד ישיבת חומש. הוא גם ייחל לקחת חלק בשחרור החטופים והיה שותף למבצעים שהתקרבו מאוד להשגת מטרה זו.
ובלב שכן לו עוד געגוע צורב: כילד חי במשך שבועות עם משפחתו במאהל השב"חים בכפר דרום בתקופה שקדמה לעקירה. הם היו אז אבא ואמא צעירים ושלושה ילדים קטנים, אבל החיים בחולות, בחום ובתנאים לא תנאים אבל עם לב בוער לארץ ישראל, נחרתו בו עמוק. החזרה ללחימה בעזה הובילה אותו גם לשם. "אני זוכרת בתחילת המלחמה שדיברנו אחרי אחת הכניסות", ספדה לו השבוע אחותו שרה, "סיפרת לי בהתרגשות על הים. אמרת שעוד לא זכית לחזור לכפר דרום, אבל לגוש קטיף כן. כמה רצית לסגור את המעגל הזה! ושלחת תמונה מהחוף בהתרגשות".
האמת, כפי שחזרו ואמרו מספידיו של סרן אברהם בן פינחס בהלוויה, הייתה הנקודה העיקרית שאפיינה אותו. ככזה, הוא נשא איתו תסכול עמוק מהאופן שבו מתנהלת הלחימה בעזה. עוד לפני הטבח, כשהיה על גדר הרצועה, התריע מפני הסכנה המתקרבת והיה מתוסכל מאי יכולתו להגן באמת על הגזרה שעליה הופקד. "אם הם באים במסות גדולות – אין לי שום דרך לעצור אותם", חזר ואמר. הוא ניסה להתריע בפני הגורמים הרלוונטיים, אך כידוע איש לא שעה אז להתרעות.
בעיצומה של הלחימה בעזה הוא הבין את המורכבות שאליה נקלעה ממשלת ישראל מול ארצות הברית בנושא הסיוע ההומניטרי והחימושים, אבל חזר ואמר לחבריו שהממשלה חייבת לקחת אחריות על האופן שבו האירוע מתנהל. "הכעיס אותו זה שמאפשרים לחמאס להשתלט על הסיוע", מספר חברו הקרוב שמואל שלם. "הוא אמר שהתוצאה היא שחמאס מחלק ביד אחת לחם וביד השנייה אר־פי־ג'י לילדים בני 15 ושולח אותם לירות על כוחותינו. אחרי שחייל שלו נהרג ברפיח הוא אמר: 'חיילים מתים בגלל שמכניסים סיוע! זה נותן לחמאס כוח להילחם. אנחנו מוסרים את הנפש, אבל הדרג הצבאי והמדיני לא מנצלים את מסירות הנפש שלנו כדי לעשות מה שצריך!'".
"אם הוא היה שומע אותנו מדברים ומספרים עליו ככה", אמרה השבוע האם, "הוא היה משתיק אותנו מיד. הוא כל כך לא אהב את זה". אבל לאחר שהתעלה עם בהירות הדעת שאפיינה אותו, לנו נותר ללמוד רק מהסיפורים.
לתגובות: [email protected]