היכולת של עם ישראל לזכור את האחים החסרים, להילחם עליהם ולפדות אותם נמצאת בעם ישראל עוד משחר ייסודו.
עוד כשהיינו שנים עשר שבטים, לפני שהיינו לעם, כבר הדבר היה מאוד נוכח, כפי שניכר בפרשת מקץ ממש לאורך כל הפרשה - פעמיים בפשט התורה ופעמיים נוספות במדרשים המלווים את הפרשה ומופיעים ברש"י על אתר. למעשה, מתחת לפני השטח, זהו הנושא המרכזי בפרשת מקץ, בבסיסו של הסיפור על יוסף ואחיו.
הפעמיים שעולות מפשט התורה:
א. האחת כאשר יוסף מחליט לקחת את שמעון מהאחים ולאסור אותו. הוא יודע היטב שהאחים יחזרו, גם אם זה ייקח זמן, אבל הם יחזרו כדי לקחת בחזרה את שמעון. ורואים את זה גם מיד אחר כך כשהם יוצאים משם הם אומרים "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ", כי הם מבינים שהכל קשור אל האח החסר שנעדר מהם כבר שנים רבות.
ב. הפעם השנייה עולה סביב הסיפור של יציאת בנימין מהבית. יעקב לא מסכים לשלוח אותו: "יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ". ולאחר מכן, יהודה מתחייב לערוב אותו: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ" – ערבות זו באה לידי מבחן ולידי מימוש בתחילת פרשת ויגש.
חז"ל הוסיפו בשני מקומות משמעותיים מאוד בפרשה את העמדה של עם ישראל סביב שחרור חטופים ואחים חסרים. הראשונה היא בשיחה של יוסף עם האחים כשהוא מאשים אותם שהם מרגלים. על דרך הפשט הוא מאשים אותם שהם מרגלים בלי שום סיבה, וגם השיחה לא ממש עניינית. יוסף אומר להם: "הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם".
מה קורה שם? מהו מהלך השיחה? רש"י מביא על פי מדרש רבה את כל ההשתלשלות של השיח. הוא אומר: "רגע, מה בעצם חיפשתם? למה נכנסתם מעשרה שערים שונים?" והם: "חיפשנו את האח החסר שלנו שירד למצרים לפני שנים רבות". יוסף שואל: "ואם הייתם מוצאים אותו?" "היינו פודים אותו". "ובמה?" "מבקשים בממון רב, היינו פודים בממון רב". "ואם לא היו מוכנים לתת גם בממון רב?" "אז מחריבים". "מה זאת אומרת?" "נלחמים! לזאת באנו - להרוג או להיהרג! היינו מחריבים פה את העיר אם לא היו נותנים לנו את אח שלנו". ואז אומר יוסף "הוא אשר דיברתי - מרגלים אתם".
כלומר, ההבנה שאתם מחפשים כאן משהו, שאתם מוכנים להילחם על משהו עד הסוף, להחריב פה את העיר, להרוג או להיהרג - הנה כך מתנהגים מרגלים. אבל חז"ל לקחו את זה מתוך ההיכרות העמוקה עם עם ישראל ועם דרכו - אם יש אח שחסר והוא נמצא כאן במצרים, או שנפדה אותו בממון רב או שנילחם, אבל הוא לא יישאר כאן. ויוסף מכיר את האחים שלו ויודע שכאשר הוא מושך אותם בלשונם, בסוף הם יגידו את הדבר הזה.
והפעם האחרונה היא כאשר יוסף פוגש את בנימין אחרי כל המסע הזה, ואז כתוב רק "נִכְמְרוּ רַחֲמָיו" "וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה". אבל הגמרא במסכת סוטה, ורש"י מביא אותה כאן, מסבירה מדוע הוא כל כך בכה - לא רק כי הוא ראה את אחיו הקטן, אלא כי הוא שאל אותו איך קוראים לילדים שלו. בנימין הסביר לו אחד אחד על כל עשרת הילדים שלו, איך כל אחד ואחד מהשמות קשור לאח החסר שלו - הכל על שמו.
וגם אנחנו מכירים את זה - בכל משפחה יש איזה ילד שקרוי על שם איזה דוד ממלחמת יום הכיפורים, או אפילו על שם חבר של אבא שחסר. כולנו קשורים למשפחות השכולות, כולנו מלווים את המציאות המורכבת של עם ישראל כאן במדינת ישראל, בבניין העם והארץ.
וגם היום, כשיש לנו אחים חטופים, כל אחד ואחד בוחר את הדרך שלו. אנחנו דנים כל הזמן בשאלה - לפדות בממון רב או להילחם, להרוג או להיהרג עד שנביא אותם. אבל אנחנו מרגישים שאי אפשר אחרת, זה חייב לקרות עכשיו ומהר. וגם רובנו, שלא באמת יכולים להחליט אם נילחם, נהרוג או שנפדה בממון רב - כולנו זוכרים. חלק עושים לעצמם תזכורות ממשיות בתליית סרטים, חלק זוכרים בתפילות שאנו מוסיפים, אבל כולנו כל הזמן זוכרים יום יום את האחים החסרים שלנו.
ואנחנו יודעים שמכוח הזיכרון הזה הם יחזרו אלינו. הזיכרון הזה בא לידי ביטוי בתפילות של כולנו, ותפילות פועלות - במוקדם או במאוחר. אנחנו מתפללים שזה יהיה מוקדם ככל האפשר, שנראה את אחינו חוזרים אלינו. ואז, כמו אצל אחי יוסף שבסופו של דבר כולם מתאחדים - "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ", כולם מוצאים את עצמם שוב ביחד - נוכל גם כולנו לעלות ביחד ולהתקדם צעד אחר צעד בתהליך תחיית ישראל ובמדינת ישראל ההולכת ונבנית.