הרב אברהם בלס
הרב אברהם בלסצילום: עצמי

מובא בגמרא (ברכות לד, ב) סיפור מעניין על בנו של רבן גמליאל שחלה ואז שלח רבן גמליאל לצדיק רבי חנינא בן דוסא שיתפלל על בנו ואכן הבן נרפא.

מעניין הדבר שסיפור זה מובא גם בתלמוד הירושלמי ושם הרקע לסיפור לכאורה אינו מובן. בירושלמי (ברכות ה, ה) מובא: מעשה ברבן גמליאל שחלה בנו. פתיחה מוזרה כיצד רבן גמליאל הופך כאן לנושא?

התשובה לדברים היא שרבן גמליאל מלמד אותנו שכאשר פוקדת את בנו צרה, ההסתכלות הנכונה היא לקחת אחריות. אם בני חלה, הרי זה סימן שמשהו אצלי לא בסדר. בהמשך הסיפור מביא הירושלמי שכל אדם שמתפלל מעומק הלב נענה. רוצה לומר עד שאתה מבקש מצדיק להתפלל עבורך, התפלל אתה מעמקי הלב ובטוח תיענה מן השמים. סיפור זה מזכיר את הסיפור על הרבי שדרש מאישה, שבאה אליו כדי שיתפלל על בנה, סכום שלא היה באפשרותה לתת.

אמרה האישה אם כך אתפלל בעצמי. אמר לה הרבי זה בדיוק מה שבאמת יעזור לך. יתכן שגם התפילה שלי תעזור, שכן תפילת צדיקים היא תפילה משמעותית מאוד, אולם ההשפעה המרכזית תבוא מהתפילה שלך שבאה מעומק הלב.

דיון נוסף בתלמוד הירושלמי (יומא א, א) הוא מעשיהם של מי חמורים יותר של אנשי בית ראשון או אנשי בית שני. מנסה התלמוד לומר שכנראה מעשיהם של אנשי בית שני חמורים יותר שכן בית המקדש עדיין לא נבנה. מיד לאחר מכן מביא התלמוד

שכל דור שבית המקדש לא נבנה בימיו מעלה עליו הכתוב כאילו החריבו. עד שאתה תולה את האשם לכך שבית המקדש אינו בנוי בדור חורבן בית שני, דע לך שעצם זה שבית המקדש לא נבנה הוא בגללנו. עד שאתה מחפש אשמים נא בדוק בעצמך.

מקור נוסף בירושלמי (יומא ח, ה) מביא שאדם שרואה גל בשבת שמתחתיו שוכב אדם ואינו מפנה מיד את הגל אלא רץ לשאול את הרב מה לעשות, הרי שהוא שופך דמים. כל אדם צריך לדעת שאי הצלת אדם מישראל היא דבר חמור מאוד. גם אם אף אחד לא לימד אותו את החובה הבסיסית הזאת, אדם חייב מעצמו להבין שחייבים לחלל את השבת כדי להציל את היהודי.

ומקור נוסף מספר שמואל. בקרב הראשון של עם ישראל כנגד פלשתים בו השתתף שמואל הנביא ובסופו של דבר ניצח עם ישראל את פלשתים מספר לנו התנ"ך ששמואל התפלל קודם הקרב לניצחונם של ישראל. התלמוד הירושלמי (תענית ב, ז) מגלה לנו את תוכן התפילה. שמואל פנה אל הקב"ה ואמר הרי אתה מעניש את האדם בגלל שהוא אומר לא חטאתי, אבל במקרה זה ישראל מודים שהם חטאו ולכן עליך לסלוח להם ולהושיע אותם. קבלת האחריות היא שלב יסודי של תיקון. מכאן אפשר רק לצמוח.

ומה בפרשת יוסף ואחיו

בפרשת מקץ אנו קוראים שלאחר שיוסף מכניס את שמעון לבית האסורים אומרים האחים: אבל אשמים אנו על אחינו אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו.

אחי יוסף מלמדים אותנו שכאשר פוקדת את האדם צרה הוא צריך להתבונן במעשיו ולהבין שבאיזה שהוא מקום הוא פעל לא כשורה ולכן באה צרה.

יהודה יוזם את מכירתו של יוסף במקום להשאירו בבור. לכאורה מדובר במעשה טוב של הצלה. אולם שני התלמודים מבקרים קשות את המעשה כנראה מתוך התפישה שטוב להיות בבור מלא נחשים ועקרבים בארץ ישראל מאשר להיות עבד במצרים. על כל פנים השאלה היא מי אשם במעשה המכירה.

התלמוד הבבלי (סנהדרין ו, ב) מאשים את יהודה היוזם ואומר שכל מי שמברך את יהודה וחושב שהמעשה של המכירה היה מעשה טוב, הרי שהוא טועה טעות חמורה.

התלמוד הירושלמי (סנהדרין א, א) במאמר מקביל תולה את האשמה למכירת יוסף לא רק ביהודה אלא בכל האחים. עצם זה שלא מחיתם והייתם שותפים בפועל במכירה, הרי הדבר מציב אתכם כאשמים באותה מידה.

לכאורה כאשר קוראים את פרשת יוסף ואחיו התמונה היא שיש כאן צד שעושה מעשים שאינם ראויים ואילו יוסף הוא קרבן תמים

התלמוד הירושלמי (פאה א, א) אינו מסכים עם תמונה זאת. לדעת הירושלמי אם מדובר במעשה חמור גם לקרבן יש פה אחריות למעשה.

יוסף הביא את דיבתם של האחים רעה אל אביהם. מה היא אותה דיבה. מפרט הירושלמי שהיו חשודים על אבר מן החי, ומזלזלים בבני השפחות ונוהגים בהם כעבדים ונותנים עיניהם בבנות הארץ ובשלשתם נענש מידה כנגד מידה. בנושא אבר מן החי, הרי שהאחים שחטו כראוי שעיר עזים והטבילו את כתונת יוסף בדם השעיר. כנגד הטענה שלו שהם מזלזלים בבני השפחות נמכר יוסף לעבר וכנגד מה שאמר שהם נותנים עיניהם בבנות הארץ בגלל זה ניסתה אשת פוטיפר לפתות אותו.

עם כל צדיקותו של יוסף התלמוד הירושלמי אינו חוסך את שבטו מיוסף וקובע נחרצות שגם יוסף אשם בכל הדברים הקשים שקרו לו. גם יוסף אשם במכירתו ואשם גם בכך שאשת פוטיפר ניסתה לפתות אותו.

כאשר אנו בוחנים למעשה את הגירוש מגוש קטיף. במבט פשוט ישנם כאן טובים ורעים, אולם מסתבר, שלפי התלמוד הירושלמי גם אלו שמצטיירים כטובים צריכים לבדוק את עצמם. מה לא בסדר איתנו. אם קרתה לנו צרה ברור הדבר שישנם דברים שעלינו לשפר.

אחרי מה שהתרחש בשמיני עצרת תשפ"ד חושבני שלא צריך לחפש יותר מדי כדי להצביע על אשמים. מי ייתן שאלו שמנהיגים את המדינה ואלו שמנהיגים את שאר המערכות כמו, המשפט, הביטחון, התקשורת והאקדמיה ידעו לאמץ את מודל קבלת האחריות אותו מציבה תורת ארץ ישראל. עם ישראל זקוק למנהיגים אמיצים מהסוג הזה.