פרופ' אפרים שהם, אביו של סמ"ר יובל שהם ז"ל שנהרג ברצועת עזה, משוחח עם ערוץ 7 על דמותו המיוחדת של בנו ועל הבחירה לכלול בדברי ההספד מעל הקבר דברים על המחויבות להשבת החטופים.
"יובל היה אדם מיוחד מאוד, גדל גוף ונפש עם סקרנות בלתי רגילה, תאב דעת ואוהב ספר, ילד מלא רעיונות תובנות וחכמה", מספר פרופ' שהם. כמו אחיו למד גם יובל ז"ל בבית הספר הימלפרב הירושלמי, בית הספר בו למד גם פרופ' שהם עצמו ואף לימד בו לימים.
לאחר לימודי התיכון יצא לשנתיים של לימודים במכינה. "הסתקרן מכל דבר, אהב ללמוד ולקרוא, אהב ספורט, היה מורכב ולא שגרתי, התגייס לחטיבה 401 של השריון, מאוד רצה להיות טנקיסט. הוא יועד למסלול קצונה, אבל בגלל עודף משקל גרעו אותו. הוא לא הסכים עם הגזירה ובסיוע האחים שלו ירד במשקל כדי לעמוד ביעד הגיוס, התגייס והיה מאושר במקום שבו שירת".
"הוא לחם ברציפות מהשבעה באוקטובר, מתחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה ועד יום נפילתו", אומר האב המספר על הדאגה המשפחתית ומגדיר אותה כ"חרדת נקישה", חרדת הנקישה בדלת. "בלוויה אמרתי בדברי ההספד שאת ההספד עליו ועל שני אחיו שגם הם לחמו כמילואימניקים במשך כמאתיים יום כתבתי בראש במשך כל תקופת הלחימה. המחשבות והחשש לא מרפים והשינה נודדת. הדאגה בלתי פוסקת. מנסים לחיות את החיים לצד, אבל יש את הדאגה הזו מאחורה כל הזמן".
מוסיף פרופ' שהם ומספר כי סוגיית הנשיאה בנטל הטרידה והעסיקה מאוד את בנו שהיה מאוד ביקורתי כלפי האוכלוסיות שאינן חלק מהנשיאה בנטל. "הוא לא חסך את ביקורתו והיה מאוד בוטה בביקורת שלו", אומר האב ומעיר כי גם הוא עצמו די בוטה בביקורות שהוא מטיח. "הוא אמר את הדברים בצורה נחרצת. ההשתמטות מהנשיאה בנטל הייתה בעיניו חטא שלא יכופר".
"הוא היה במובן הזה תועמלן גדול של כלל ישראל", אומר שהם המספר כי אמנם בנו לא היה שומר מצוות בשנותיו האחרונות, אם כי הקפיד לכבד את בני הבית ולא לחלל שבת בבית פנימה, אך כלל ישראל היה חשוב לו מאוד.
בהקשר זה אנחנו מבקשים את התייחסותו של האב השכול לדבריו של חבר הכנסת פינדרוס על המחיר אותו משלמת החברה הציונית דתית בהיבט הרוחני על השתתפותה המלאה בנשיאה בנטל הצבאי. "הדיון קשה", אומר פרופ' שהם המוסיף כי הוא מודע לחשש החרדי מעזיבת הדת, ועם זאת הוא מגדיר את עצמו חסיד של אוטונומיית האדם על עצמו, ומתוך כך הוא מאמין שכל אדם בוחר את דרכו מתוך אותה אוטונומיה, גם בהיבט זה של המחוייבות הדתית. "החברה צריכה לתת את האפשרות ואת המקום ומי שלא יבחר בכך, זה אמנם לא משמח אותי אבל אני חי עם זה בהשלמה. לא השירות הצבאי הוא שיקלקל אנשים. אנשים בוחרים את דרכם".
על הבחירה שלו להזכיר את החטופים בדברי ההספד מעל קבר בנו, אומר פרופ' שהם כי הוא עצמו חלק מהמחאה נגד הרפורמה המשפטית, מהלך אותו גם הוא מגדיר כהפיכה משטרית, מיומה הראשון. "אני לא מפחד ולא מסתיר את הדברים ואומר אותם בערוץ 7 מתוך ידיעה שאנחנו במחלוקת. מאז תחילת המלחמה וחטיפת החטופים אני בעניין של הלחץ על הממשלה להבין את הצורך שיש להגיע לעסקה להשבת חטופים".
"הנחרצות הזו נובעת מההבנה העמוקה שבשבעה לאוקטובר הופרה ברית בין האזרח לבין מדינתו. לו חיילי צה"ל היו נחטפים זו סוגיה אחת, אבל נחטפו אזרחים ממיטותיהם בבתיהם. כלומר, אנחנו נותנים לרשויות את הכוח לשלוט, אבל בתמורה הרשות אמורה להעניק לנו ביטחון. האמנה הזו הופרה באופן יסודי וכדי לכונן את האמנה הזו מחדש ולהתחיל במהלך של ריפוי, זה הדבר החשוב ביותר שהממשלה צריכה לעשות", אומר שהם.
בדבריו הוא מוסיף וטוען כי להערכתו ולתחושתו רוב הציבור בישראל מעוניין בעסקה. "אנחנו רואים שבמבחן התוצאה הלחץ הצבאי הביא לנו מעט מאוד אנשים שחזרו הביתה בריאים בגופם. אנחנו צריכים להביא את מי שעדיין בחיים והם נמקים וקמלים לנו בכל יום".
בהתייחס לטענה שמעלות גם משפחות שכולות נגד עסקה שתסכן את ביטחון ישראל, אומר פרופ' שהם כי עמדתו הפוכה מתוך הידיעה שילדיו שלו היו מסורים לעניין זה. "שני הבנים שלי, שלחמו במשך כל הלחימה, אחד הדברים שהפעילו אותם היה הצורך לשחרר את החטופים, במיוחד להירש גולדברג פולין שהיה חבר שלנו, חבר בקהילה שלנו, אדם שאנחנו מכירים אותו ואת הוריו. הם הסתובבו בכל מקום ברצועת עזה וצעקו 'הירש, הירש'. אני חייב להמשיך את הצעדה של שני בניי. אני הפה של יובל במובן הזה. הוא היה מסור לעניין הזה".
את השיחה עם פרופ' שהם אנחנו חותמים בשאלה למה הכי יתגעגע והוא משיב: "לחבק אותו. הוא היה איש גדול ולא הצלחתי להקיף אותו בזרועות שלי, ולדבר איתו. הוא היה איש שיחה חכם כל כך וידען כל כך. היה לי עונג אדיר לדבר אתו על כל נושא שבעולם. הוא קרא ולמד כל כך הרבה. זה היה עונג צרוף, תמיד".