אף בעת שמצבו של עם ישראל בגלות מיטיב עמו, תמיד נצורה בליבו התודעה כי הגאולה בוא תבוא, וכי שיבתו לארץ ישראל מובטחת. עדות לכך מצויה הן במפורש בסיומה של פרשת ויחי, והן ברמז בחתימת פרשת ויגש.
בהתבוננות בחומש בראשית, שאותו אנו מסיימים עתה, ניכר בכמה מן הפרשות כי סופה של כל פרשה מניח את התשתית לפרשה הבאה אחריה. כך מסתיימת פרשת בראשית במילים "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (בראשית ו, כהקדמה לסיפור המבול בפרשת נח. פרשת נח חותמת במסעו של תרח, הלוקח עמו את בניו - אברהם, נחור והרן - בדרכם לארץ כנען, עד עצירתם בחרן. הפרשה מסתיימת במילים "וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן" (בראשית יא, לב), והליכה נמשכת בציווי האלוקי לאברהם "לך-לך". פרשת וירא, אחרי סיפור עקדת יצחק, נחתמת בבשורת לידתה של רבקה, אשר עתידה להופיע בפרשה הבאה כאשת יצחק המיועדת.
לכאורה, סיומה של פרשת ויגש מצייר תמונה אופטימית - עם ישראל מתבסס במצרים, בארץ גושן: "וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מז, כז). למראית עין, זהו סוף מבורך לאחר כל התלאות והמצוקות. ואולם, אל לנו לשכוח - זוהי מצרים. דווקא אותה פריחה ורבייה עתידות להצית את חששו של פרעה, אשר יכריז בראשית ספר שמות: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שמות א, ט). כך, ההתבססות בארץ גושן, הנראית כעת כהישג מבורך, תתגלה בחומש הבא כחרב פיפיות.
אף סיום פרשת ויחי מתאר תחילה את הנחת ואת הכבוד הגדול שזכה להם יוסף – "וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף... וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים". אך הפרשה מסתיימת במילים: "וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". חומש בראשית נחתם על אדמת מצרים. החניטה, המסמלת לכאורה כבוד מלכים, והארון – מבארים המפרשים - אינם אלא הכנה לעלייתו העתידית לארץ ישראל, כפי שמבקש יוסף בפירוש מבני ישראל, "והעליתם את עצמותי מזה אתכם", ועם בקשתו הוא משתף את אחיו ואת בני ישראל בהבטחה האלוקית, "פָּקֹד יִפְקֹד אלקים אתכם". רמז זה – "פָּקֹד יִפְקֹד" – מבטא את זכירת ה' את עמו. אומר המדרש בספר שמות שזה הרמז שבו משתמש משה כשהוא פונה אל עם ישראל בשם ה': "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם" (שמות ג, טז), וכך ידע עם ישראל כי אכן ה' גואל אותם.
הביטוי "פָּקֹד יִפְקֹד אלוקים אֶתְכֶם" מופיע פעמיים ברצף בסוף הפרשה (בשינוי סדר המילים), בעת שיוסף משביע את בני ישראל לשאת את ארונו. בכך משלש יוסף את המסר: באמירה מפורשת, במסירת סימן ה"פָּקֹד יִפְקֹד", ובאופן הטיפול ביוסף אחר פטירתו, "וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" - המבשרת כי ארון זה עתיד לשוב לארץ ישראל, כפי שאכן מסופר בפרשת בשלח, על נשיאת עצמות יוסף בידי משה.
ראייה רחבה זו של תודעת עם ישראל - המודע לגאולתו העתידית גם בשבתו בגלות, ומכין עצמו לרגע זה באמצעות השבועה, הסימן והארון - מהדהדת אף לימינו. כעת, בתום אלפיים שנות גלות, בעודנו שבים בהדרגה לארץ ישראל, יודע עם ישראל בכל מקום כי גם בעת רווחה, הדרך לארץ ישראל פתוחה תמיד, וכי ארץ ישראל היא ביתו הנצחי.
והנה, בשנה זו, שבה ציפינו כי העולם כולו, לאחר הטבח המזעזע בשמחת תורה, יגלה הבנה למצוקות עם ישראל ואמפתיה ליהודים באשר הם - נתגלתה תמונה הפוכה. רבים משונאי ישראל בעמים דווקא מגבירים את שנאתם, ובכך הם מחדדים את ההכרה כי ביתנו האמיתי הוא בארץ ישראל. אמנם נמשיך להיאבק על זכותו של כל יהודי להתגורר בכל מקום בעולם, אך לעולם נזכור את מילותיו של יוסף: "פָּקֹד יִפְקֹד אלוקים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה", ובכל מקום שבו נהיה, תמיד נזכור שגם בתוך הגלות עצמה, נמצאים איתנו תמיד הסימן וההבטחה האלוקית, לשובנו לארץ ישראל.