בתוך השנה וחצי האחרונות שמטלטלות אותנו ברכבת הרים למעלה ולמטה, אנו נמצאים באחד מרגעי השפל. המלחמה בעזה מדשדשת; נרקמת עסקה שדמיהם של קורבנותיה העתידיים זועק אלינו כבר עכשיו מן האדמה; ואנו מתבשרים כל שבוע על נופלים נוספים.
פרשת שמות, אותה נקרא בשבת, מספרת על תקופה אפלה. גזירת פרעה להרוג את התינוקות מעוררת ייאוש בליבו של עמרם שמגרש את אשתו יוכבד, וכך עשו בעקבותיו כל הגברים. מי שמצילה את המצב היא מרים בתו שאומרת לו: "קשה גזירתך על ישראל יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות שלא להוליד כלל". בעקבות דבריה משיבים הגברים את נשותיהם ונולד משה רבנו, מושיעם של ישראל.
המסר של מרים לדורות הוא: גם כאשר ניצבים מול קיר חסום, הפתרון אינו אקט של ייאוש אלא פעולה במרחב האפשר. גם אם תיחתם עסקה הרת אסון וגם אם המלחמה תתמשך (שתי האופציות מאד ריאליות) – אנו נמשיך "להוליד ילדים" והישועה תגיע באופן זה או אחר. המילה "תקווה" נגזרת מהמילה "קו" – קו חשיבה ארוך שרואה את התמונה השלמה, והתמונה השלמה היא שמצבנו הבטחוני והרוחני השתפר פלאים מלפני שנה וחצי, והמחיר העצום ששילמנו עוד יתברר כפתח לעתיד פלאי אף יותר. את התקווה הזאת הם לא יקחו ממך.
הרע יעבור, הטוב יתגבר, בעזרת ה'.