יותר מאשר השמחה על כניסתו היום של דונלד טראמפ לבית הלבן, לקדנציה השניה שלו כנשיא ארה"ב, יש לשמוח על שג'ו ביידן מסיים את תפקידו וחוזר לביתו בדלאוור. את ה-DON'T העקר של ביידן מחליף ה"גהינום" של טראמפ.
האיום של ביידן על החמאס נתגלה עד מהרה, למרבה האכזבה, כאיום סרק. החמאס, גם אחרי המכות הקשות שהנחית עליו צה"ל, לא נרתע, בוודאי לא מאיומיה של המעצמה החזקה בעולם. אירגון טרור בזוי, רצחני, אנטישמי, נאצי, מתעתע הן בממשלת ישראל, והן בארה"ב, וכל זאת על גבם של החטופים האומללים.
זהו יום היסטורי, גם אצלנו, גם בוושינגטון, ושני האירועים לא בלתי קשורים זה בזה. ההסכם שהושג לאחר מו"מ מתיש ומתעתע, הוא גם תולדת ניצחון טראמפ ואיומו על החמאס ב'גהינום'. לאחר חודשים של מו"מ עקר עם אירגון טרור בזוי, מובס, עיסקה לשיחרור אחינו יצאה לדרך. ההליך יימשך פעימה אחר פעימה, כאשר העצבים בישראל מתוחים עד בלי די, לצהלת האספסוף העזתי השרוי בתחושת "ניצחון".
ואולם גם אחרי שיושלם שלב השיחרור הראשון, עדיין הברברים מחזיקים במינהרותיהם עוד 65 ישראלים אומללים. האיום הטאמפי נותן תקווה, כי לא ירחק היום וכולם ישובו הביתה. החיים למשפחות, והמתים לקבורה.
האומה האמריקאית נפרדת היום מהנשיא ה-46 ג'ו ביידן, ואנו כמובן מודים לו על ידידותו הכנה. אין להכחיש ידידות זו, גם אם רצינו שיוחלף על-ידי יריבו הרפובליקני. ביידן היה אוהד חם של ישראל, כאשר מפלגתו הדמוקרטית גילתה לנו יותר ויותר עויינות. ה'סטייט דפרטמנט' השפיע עליו להגביל ייצוא נשק לישראל. לחץ עליה לפתוח את שערי עזה ולהזרים דרכם סיוע הומניטרי שבקושי הגיע לעזתים. דבר שהקשיח עוד יותר את חמאס, סרבנותו, והעלה את מספר חללינו.
נקל לתאר מה היה המצב של אמריקה ושל ישראל כיום, אילו קמלה האריס היתה מנצחת. כל העויינות של הדמוקרטים היתה מתפרצת החוצה, כנגד ישראל.
כולם מתנבאים, מפרשים, מה יעשה טראמפ בארבע שנות הקדנציה השניה שלו, בוודאי בשבועות הראשונים לכהונתו. לארה"ב, כשוטר העולמי, הוריש ביידן הרבה כאבי ראש. טראמפ ייכנס מיידית לעניינים, במיוחד לנושא המזה"ת ויכפה על שרידי החמאס להרים ידיהם. האם יטפל באיום הגרעין האיראני? האם יחסל את שלטון החות'ים בתימן? האם יתערב ביתר שאת במלחמה באקראינה? האם יקיים את כל ההבטחות לגבי פתרון בעיותיה הפנימיות של אמריקה? צריך להמתין ולראות.
יש עוד נושא לטיפולו: בית הדין הבינלאומי ל"צדק" בהאג, שנשיאו הלבנוני סלאם נואף, זה שגזר לחומרה את דינה של ישראל, זה ששלוחותיו מנסות לצוד ישראלים ברחבי תבל, נבחר עתה לראש ממשלת לבנון. אמנם בחירתו התאפשרה על-ידי גורמים המתנגדים לחזבאללה, כמוהו כנשיא הלבנוני החדש ג'וזף עאון, אך כמו חזבאללה, הלה מדבר על "האויב הישראלי".
סלאם היה אמור לשמש כנשיא בית הדין הבינלאומי עד לשנת 2027 ולדון בתביעות נגד ישראל בטענה לרצח עם ברצועה. בחירתו לראש ממשלה במדינה שממנה נפתחה על ישראל מיתקפת חזבאללה, משקפת באופן המוחשי ביותר את הטייתו האנטי-ישראלית של "בית דין" זה.
על בחירת עאון לנשיא נכתב בעיתון לבנוני, כי "אירוע רגיל כמו בחירת נשיא לא היה יכול להתרחש בלבנון אלמלא ישראל חיסלה את חזבאללה, שהיה המכשול שלא ניתן לעבור אותו כדי להגיע לאירוע החוקתי הזה. אלמלא הושמד כוחו של חזבאללה וחוסלה הנוכחות האיראנית, לא היה נבחר לה נשיא ולבנון היתה ממשיכה להתנהל במבוך התנאים האיראנים". הכותב התעלם מבחירה משמעותית של נשיא המעצמה הגדולה בעולם. טראמפ לבטח לא יעמוד מן הצד והיה כי לבנון של ה"שופט" סלאם, בהובלת חזבאללה או בלעדיו, תחדש את התוקפנות נגדנו.
עידן של תקווה ושפיות נפתח היום במזה"ת. על הפרק - המשך התהליך המדיני שהחלו בו טראמפ ונתניהו בקדנציה הקודמת של הנשיא טראמפ, הרחבת מעגל השלום, במיוחד עם ערב הסעודית. יש האומרים כי המחיר שתשלם על כך ישראל יהיה הכרה ב"מדינה פלסטינית". הן זו דרישת התנייה כביכול של ערב הסעודית. נראה שמדובר יותר במס שפתיים מאשר בהצבת תנאי מוחלט להסכם המיוחל. העניין הפלסטיני לא באמת מעניין את הסעודים.
גם טראמפ רואה בו "כאב על צוואר". נראה שמדובר יותר ביישות, שישראל תוכל להסכין עימה: מיני-מדינה על חלק מהשטח עם סמכויות מוגבלות, ובמילה אחת: אוטונומיה. יש לקוות שגם הנשיא טראמפ מבין זאת, ויבין זאת עוד יותר בשיחות שיתקיימו בשנה הקרובה בינו לבין ראש ממשלת ישראל. ועיקר העיקרים - מהיום שוב יש לנו ידיד אמת בבית הלבן.