אנו נמצאים עמוק בעסקת החטופים. ייתכן שהיא הייתה בלתי נמנעת עקב לחץ חיצוני אמריקני. יכול מאוד להיות.
אולם הדיון הוא על אותם כוחות בתוכנו פנימה שדחפו לעסקה הבלתי נמנעת.
בלי קשר לתנאי העסקה, עצם הלחץ להיכנע לדרישות חמאס הוא פגיעה בחוסן התודעתי של החברה הישראלית.
מן הסתם, הלחץ הזה גם הוביל להיווצרות תנאים גרועים יותר של העסקה, שהייתה טובה יותר אילו הייתה מנוטרלת מלחצים פנימיים.
שנה וחצי של מיזם, המרופד בכספים עצומים (מאיפה הכסף?), הכשירו את הקרקע למוסכמה שחיי החטופים חשובים יותר מהביטחון הלאומי של מדינת ישראל. מיצגים של כיסאות צהובים; שלטי "ומה אם זה היה הבן שלך?"; התפרעויות וחסימות כבישים - כולם הובילו לחתימת הסכם שלכולם ברור שיגרום לאסון עתידי, אבל נחתם למרות הכול. הקמפיין היה סחיטה רגשית בסגנון "אי אפשר לעמוד מול דמעות של משפחת חטופים". ההיגיון הבריא, שלפיו הסכם כניעה יביא באופן ודאי לדמעות של מאות משפחות נוספות, לא הצליח להבקיע את אטימות הרגש הצהוב.
בעומק העניין רכב הקמפיין על התפיסה שחיי הפרט חשובים יותר מחיי הכלל, שהעכשיו חשוב יותר מהעתיד. כלומר שהחזרת החטופים, חיים או מתים, חשובה יותר מביטחונה של מדינת ישראל. התחכום הפסיכולוגי היה להציג את תומכיו כבעלי עליונות מוסרית ש"אכפת להם מן החטופים" בניגוד ל"ערלי הלב" שמתנגדים ודואגים רק לעצמם. זהו אחד השקרים היותר מכוערים ומרושעים בהיסטוריה, סטייל השחור הוא לבן והלבן הוא שחור.
עצם המחשבה שמדינה צריכה להעדיף חיי אדם פרטי על גבי חיי החברה הכללית היא ההפך ממוסריות. אדם באופן אישי אומנם אמור לדאוג קודם כול לסביבתו הקרובה, "עניי עירך קודמים", אולם מדינה אמורה לתעדף את הכלל, זוהי מוסריותה. ואם היא פוגעת ברווחת הכלל, היא מתנהגת בצורה אנטי־מוסרית. מי שמתעלם מהסכנות ואומר "בכל מחיר" הוא ערל הלב האמיתי שאינו מרגיש את מצוקת אומתו.
הרגש הפרטי מפתה לחשוב ש"האחר", שלו צריך לדאוג, הוא רק האינדיבידואל שעומד מולי במצוקה, ואילו כלל החברה, שתיפגע בעתיד הרחוק-קרוב, היא אוסף פרצופים חסרי משמעות. לכן הרגש הפרטי מעדיף את צעקות ה"עכשיו" ולא מצליח לראות את המרחב. השכל המופשט לעומת זאת מבין את ההשלכות לטווח הארוך ופועל בסדר עדיפות מוסרי נכון.
פעם אחת צריך לתת תשובה לשלטים הדמגוגיים בסגנון "ומה אם זה היה הבן שלך?". לי יש תשובה פשוטה ובהירה: כן! גם אם זה היה הבן שלי! זו הסיבה שאנו משרתים בצה"ל, וזו הסיבה שאנו שולחים את בנינו לצה"ל, על הסיכונים שנלווים לכך. חיי הכלל חשובים יותר מחיי הפרט, ורק כאשר נבין זאת גם הפרט ירוויח: יפחתו החטיפות והפיגועים.
הדברים כמובן לא חדשים. לצעירים שבינינו נזכיר את אנשי קמפיין גלעד שליט, "הילד של כולנו", שבזכותם שוחרר יחיא סינוואר ונולד שבעה באוקטובר; את "ארבע אימהות" שלחצו על נסיגת צה"ל בלבנון ויצרו את מפלצת חיזבאללה. האנשים הללו מעולם לא שילמו מחיר על מה שעוללו לעם ישראל. להפך. הם ממשיכים להסתובב בינינו כטווסים מנופחים. אפס חשבון נפש.
הנחמה פורתא היא שבעסקה הנוכחית אין בציבור הרחב אותה צהלת שיכורים כמו הצהלה שהייתה בעסקת שליט או בנסיגה מלבנון. עם ישראל הוא עם קשה עורף, אבל בסופו של דבר הוא לומד. הרעיון שכלל קודם לפרט הולך ומתחזק בחברה הישראלית. לחיילים שאומרים שהם מרגישים שהם סתם נלחמו אני אומר: שום דבר לא היה לשווא! המצב הביטחוני והרוחני של עם ישראל היום הוא לאין ערוך טוב יותר מאשר לפני שנה וחצי. בטח אם מסתכלים גם בפרספקטיבה היסטורית.
העסקה הזאת היא רק משבר קטן בדרך, ואנחנו מתגברים וצומחים מכל נפילה ומכל משבר. נתפלל שהצמיחה הפעם תהיה בפחות כאבים מהפעמים הקודמות. נתפלל שהמחיר העצום ששילמנו עוד יתברר כפתח לעתיד פלאי אף יותר. את התקווה הזאת הם לא ייקחו מאיתנו.