לפעמים אנחנו עושים משהו שאנחנו רוצים לעשות, אבל אנחנו גם חייבים לעשות אותו. במבט ראשון נראה שהחובה מקטינה את ערכה של הבחירה, אבל בעומק הדבר לא רק שאין היא מקטינה את הבחירה, אלא שהיא מעצימה אותה.
בפרשתנו, כשמגיע עם-ישראל להר סיני, מספרת התורה "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר". רש"י אומר שעל דרך הפשט הכוונה היא לרגלי ההר. אבל רש"י מביא גם את המדרש המופיע בגמרא במסכת שבת (פח ע"א), שהקדוש ברוך הוא הפך עליהם את ההר ואיים עליהם: "מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם". באופן טבעי מתעוררת השאלה: מדוע להכריח אותם? הרי עם ישראל רצה לקבל את התורה! כפי שמופיע בפרשתנו: "כל אשר דיבר ה' נעשה", ובפרשת משפטים: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"!
תוספות במקום (שם ד"ה כפה) מעלים את השאלה ועונים: מכיוון שהקדוש ברוך הוא ידע שתהיה פה אש גדולה ומפחידה, קולות וברקים, יש לחשוש שעם-ישראל יחזור בו מהסכמתו. הקב"ה מנע מראש את החזרה מחמת הפחד, בפחד גדול יותר מקבורה תחת ההר, וכך הסכמתם האמיתית והטבעית תבוא לכדי מימוש. כיוון זה מעורר שאלות יסוד בנוגע ליחס שבין אהבה ויראה בעבודת השם, אבל נשמור זאת להזדמנות אחרת.
המהר"ל (תפארת ישראל פרק ל"ב ובמקומות נוספים) מציע כיוון אחר. לדבריו, קבלת התורה דורשת כפיה, כדי לומר לנו שהתורה הכרחית לעולם ולעם-ישראל, שאיננו תלוי ברצון חולף של אדם, העלול לשנות את דעתו מידי יום. כאשר אומרים שמשהו הוא הכרחי, מבינים שזה משהו שמהותי לאדם. לדוגמה: ילד הולך לכיתה א'. רוב הילדים הולכים בשמחה, הם חיכו לזה, הרי זה אומר שהם כבר גדולים. אבל הליכה לבית-הספר איננה בחירית, יש חוק חינוך חובה, ויש חובה על האב ללמד את בנו תורה, כך שהילד אינ ויכול לבחור אם ללכת לכתה א'. הוא חייב. והחובה הזו איננה טכנית. היא מהותית. היא מבטאת את המרכזיות של הלימוד בעם ישראל ובאנושות כולה. החובה הזו אומרת שזהו תפקידו ומקומו של הילד. כלומר: 'כן, אתה הולך לבית ספר כי אתה רוצה, אבל אתה חייב ללכת, אין דבר כזה שילד לא ילך'. זה נחמד שהילד רוצה, אבל בכל אופן, הוא חייב ללכת.
אנו נפגשים במצבים כאלו במקומות רבים בחיינו. אנחנו לא בוחרים אם לנשום, אנחנו חייבים לנשום. הנשימה היא משהו מהותי בקיומו של האדם. אם כן, אומר המהר"ל: רצה הקב"ה לומר לנו: התורה היא הכרחית, אי אפשר שהעולם יתקיים בלי תורה. לכן הוא כפה עלינו את ההר כגיגית, על אף שהסכמנו מראש ורצינו לקבל את התורה. כי באמת מה היא תורה? תורה היא הדרך שבה הקדוש ברוך הוא מוליך את עם-ישראל, ועם-ישראל אמור להוציא מהכוח אל הפועל דבר ה' בעולם.
לכן כבר בפרשת בראשית קראנו "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א, לא), ועל כך דורשת אותה גמרא במסכת שבת: "מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". בלי קבלת התורה איך ניתן יהיה להגיע אל הטוב האלוקי? איך ניתן יהיה להוציא מהכוח אל הפועל את השאיפה שלנו לטוב הזה שיופיע בעולם בהובלת עם-ישראל? אין טעם בקיומו של העולם ובקיומו של עם-ישראל, אם מימוש דרכו של הקדוש ברוך הוא לא תוטל על עם-ישראל ותיושם על ידו.
אם כך, מדוע התורה לא ניתנה ברגע הופעת העולם, ברגע בריאת העולם? על כך יש להשיב, שיש משמעות לתהליך, התהליך הוא הכנה ושלב משמעותי בבנייה. האדם הופיע רק ביום השישי, לאחר שהעולם נבנה רובד על גבי רובד – מאורות, צמחים, בעלי חיים וכדומה. אדם יכול להופיע בעולם רק לאחר בניית קומות קודמות, כדברי הגמ' (סנהדרין לח, א) "כדי שייכנס לסעודה מיד" (ושם בגמ' שלושה הסברים נוספים, ואכמ"ל). בדומה, גם עם-ישראל הופיע בהדרגה: החל מעשרה דורות מאדם ועד נח, ממשיכים בעשרה דורות מנח ועד אברהם, ומשם לשלושת האבות, שנים-עשר השבטים ושבעים הנפש שירדו למצרים, ולבסוף – שישים ריבוא שיצאו ממצרים. כך מתהווה האומה. בסוף כל התהליך העצום הזה, אפשר סוף-סוף לתת את התורה לעולם.
איננו חפצים במלחמה, אבל כאשר כבר יש מלחמה, התכונה היסודית של עם ישראל היא להכות את האויבים, להכריע אותם - "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כג, כד). כמו כן, התכונה היסודית של עם ישראל היא הערבות ההדדית, ומתוך כך איננו יכולים להשלים עם מצב שאחים שלנו חטופים אצל האויבים שלנו. בהכרח - עלינו לפעול בכל כוחנו עד שיחזור אחרון החטופים. אלו תכונות טבעיות שלנו. אנו ממש רוצים להכריע את האויב, ואנו ממש רוצים להשיב את החטופים. אבל זה לא רק רצון פרטי ומקרי שלנו, אלא הכרח פנימי, המבטא את טבענו ומהותנו.
הצלת ישראל מיד צר היא מלחמת מצווה, וכך גם מצוות פדיון שבויים. אין כאן שום ניגוד – המצוות הללו תואמות את הטבע שלנו! המצוות טבעיות לנו ומבטאות את יסודות הקיום שלנו. כשמבינים זאת, מבינים גם שכפיית ההר כגיגית מבטאת את הכרח קבלת התורה, ואת מהותו של עם ישראל, ובכך היא משלימה ומסבירה את הרצון שלנו לקבל את התורה.
נתפלל כולנו אל הקדוש ברוך הוא שיסייע בידינו לפעול בהתאם לרצון שלנו ובהתאם לחובה שלנו להשיב את החטופים עד האחרון שבהם ולהכריע את אויבינו עד תום. בע"ה נזכה לראות זאת במהרה.