החיבור בין הפרט לכלל בעם־ישראל הוא מהותי, והוא בא לידי ביטוי במצוות עצמן של התורה.
פרשת תזריע מתחילה בדיני טומאה וטהרה, ופתאום מופיע הפסוק: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא י"ב, ג'). בהלכה לומדים מכאן דינים שונים על מצבים שבהם ברית מילה דוחה שבת, ומצבים שאינה דוחה שבת. אבל באגדה, אומרת הגמרא במסכת נידה: "מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? כדי שלא יהיו הכל שמחין ואביו ואמו עצבים" (נדה לא:).
כלומר, התורה קובעת את זמן המילה ביום השמיני, לאחר שימי טומאתה של האישה הסתיימו, כדי שגם האם תהיה טהורה — וגם אביו ואמו של הרך הנולד יהיו שותפים בשמחה, ולא רק הציבור.
זה מפתיע, כי בדרך־כלל אנחנו רגילים להסביר שברית המילה ביום השמיני קשורה למהות המספר שבע ומהות המספר שמונה. כך אומר המהר"ל בספרו תפארת ישראל (פרק ב'). וכאן אומרת הגמרא שהסיבה היא טכנית, כדי שכולם ישמחו? ועל כורחנו נענה: כן. מכיוון שברית המילה היא אות המחברת בין ישראל לבין הקדוש־ברוך־הוא, ומכיוון שהיא פעולה של השלמה — עם־ישראל משלים את ילדיו מרגע לידתם, מוסיף על מעשה הבורא חותם בבשרו — זה חייב להיעשות מתוך חיבור בין הכלל לפרט. אי אפשר שהפרט יהיה מנותק מהאירוע, שרק הוא עדיין עצוב, בטלטלה של הלידה. זה מבט עמוק על חיבור כלל־ישראל ויחידו.
גם בספירת העומר אנחנו רואים את החיבור הזה. פשט הפסוקים בפרשת אמור מראה שהקריבו את העומר, ספרו ארבעים ותשעה ימים, והקריבו את שתי הלחם — העומר הוא קורבן מן השעורים, שתי הלחם קורבן מן החיטים. זה תהליך של היתר 'חדש' במדינה ובמקדש. תהליך של קדושה. הספירה מקבילה לספירה שביובל: "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתוֹת שָׁנִים" (ויקרא כ"ה, ח') — רק שיש הבדל משמעותי בין שתי הספירות: ביובל בית־הדין סופר, ואילו כאן, בספירת העומר כל אחד ואחד סופר. כל ישראל שותפים.
מפסח לשבועות אנחנו נעים מן החירות הפיזית אל הייעוד הרוחני. עם־ישראל נע קדימה — אל קבלת התורה. שוב: כלל ופרט שותפים. זו מערכת שמחברת יום־יום את היחיד ואת האומה. וגם בקורבנות — אין קורבן ציבור בלי מחצית השקל מכל אחד ואחד. אי אפשר לתרום קורבן ציבור כתרומה של אדם פרטי. חייבים את כלל־ישראל. זהו החיבור ההכרחי לעבודת השם המיוחדת לנו.
ביום העצמאות, בשחרור האומה מהאויבים ששלטו בה, וגם במלחמה הזאת, אנחנו רואים את החיבור הזה מתגשם. כל אחד שמוסר את נפשו למען הכלל מבטא את הקשר הזה. בעם־ישראל החיבור הזה אינו מבטא רק אחריות אזרחית. זו מהותו של עם ישראל. החיבור בין הכלל לפרט הוא במהות שליחותו של עם ישראל בעולם: להוציא מן הכוח אל הפועל את דבר השם, לא רק כיחידים צדיקים, אלא כאומה שלמה. להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש. עד שכל הגויים יאמרו: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד', ו), "וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם" (ישעיהו ב', ב'). זה מבט אל העולם כולו.
החיבור הזה חיוני. אויבינו יודעים את זה. הם מנסים לערער דווקא בנקודה הזו: חוטפים את הפרט ומציבים מול כלל־ישראל אולטימטום. זה ניסיון לערער את הקשר בין פרט וכלל. להציג תמונה כאילו האינטרס של הפרט עומד בניגוד למגמתו של הכלל. אבל הם לא יצליחו. זה חיבור עמוק. כל חטוף — בוער בנפשנו. לא נותן לנו לישון. ואנחנו פועלים בשני מישורים: להחזיר את בנינו בריאים ושלמים, וגם ללמד לקח את האויב — שעם־ישראל אינו הפקר. אי־אפשר לפגוע, לרצוח, להתעלל — ולצפות שלא נגיב. עם־ישראל חי, ולא יוותר.
החיבור בין הפרט והכלל — הוא האתגר של המלחמה הזו. הוא גם יסוד דרכנו. ואנחנו בטוחים: הקדוש־ברוך־הוא יאיר את דרכנו, ייתן לנו כוח ותעצומות, וישיב גם את הפרט וגם את הכלל — למקום הראוי להם. איש־איש אל משפחתו, וכלל־ישראל בעוזו ובמקומו.
על זה אנו מתפללים. ומתוך המבט הזה — אנו מתקדמים יום־יום בספירת העומר, עד בניין בית־המקדש במהרה בימינו.