לפעמים ישועת ה' מתחילה להיראות, והאדם - ואפילו העם כולו - עומד ותוהה: זה הדבר שעליו התפללנו? לזה חיכינו? או שמא זו רק תחנה בדרך, ועוד נכונו לנו עליות וירידות רבות? גם במצב הזה, אנחנו בוטחים בקדוש ברוך הוא, וממתינים בתקווה להשלמת התהליך ולהתבררות הטוב המיוחל.

אליעזר עבד אברהם מתפלל את הקב"ה ואומר: "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה - אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק" (בראשית כד, יד). מיד עם סיום דבריו, ואולי אפילו לפני כן, מופיעה רבקה: "וַיְהִי־הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת... וְכַדָּהּ עַל־שִׁכְמָהּ" (שם פס' טו) רבקה פועלת בדיוק כפי שתיאר אליעזר בתפילתו, משקה אותו, ושואבת מים לכל גמליו.

תגובתו של אליעזר מתוארת בפסוק: "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֶה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא" (שם פס' כא). מה פירוש המילה 'משתאה'?

בלשוננו, הפרשנות היא: מתפעל. נדהם במובן החיובי של המילה. מתקשה להאמין שתפילתו התקבלה כל כך מהר. אך אם זוהי כוונת הפסוק, המשך הפסוק היה צריך להיות שמחה והודאה מיידית לקב"ה, כפי שאכן מתואר בעוד כמה פסוקים, אחרי שאליעזר שואל כמה שאלות ומקבל את התשובות: "וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה', וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא־עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי" (פס' כו-כז). אם 'משתאה' הוא רק מתפעל ונדהם במובן החיובי של המילה, מדוע אליעזר מחריש? ומדוע אין הוא בטוח עדיין שה' הצליח את דרכו?

הספורנו מסביר, ש'משתאה' אכן מתאר התפעלות, אליעזר אכן התפעל מזריזותה של רבקה לעשות חסד, והוא החריש והמתין כדי לראות האם רבקה תבקש שכר על מלאכתה, או שהיא עושה זאת רק בשביל החסד.

אבל רש"י, מסביר את המילה 'משתאה' בדרך אחרת: פירוש אחד: "לשון שאייה, משתומם ומתבהל, כמו "וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה" (ישעיהו ו, יא)... כאדם בהול ובעל מחשבות". אליעזר אינו יודע עדיין האם התקבלה תפילתו, כי ייתכן שהנערה הזו אינה ממשפחתו של אברהם, ובינתיים הוא נבהל ומשתומם.

ופירוש שני על פי תרגום אונקלוס: לשון שהייה: "וגברא שהי", שוהה ועומד במקום אחד.

כלומר, 'משתאה' הוא לא רק מתפעל , אלא גם שוהה וממתין, ואולי אפילו נבהל, מתמלא מחשבות וסימני שאלה: מה מתרחש כאן כרגע אל מול עיני? האם זו הנערה שלהופעתה התפללתי? יש להוסיף ולהניח, שלא רק מהשאלה המציאותית הוא נבהל, אלא גם מגילוי ההשגחה המהיר והמדהים, המופיע עוד לפני שהוא מסיים את תפילתו.

ומה הוא עושה בשלב הזה? לפי רוב המפרשים (רשב"ם, רמב"ן, רד"ק), הוא שואל את השאלות "וַיֹּאמֶר בַּת־מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית־אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין (בראשית כד, כג), ורק אחרי שהוא מקבל את התשובות הנכונות, הוא מניח את נזם הזהב על אפה ואת הצמידים על ידיה. אבל לפי רש"י (פס' כג, וגם להלן פס' מז), כמתואר בסדר הפסוקים, הוא קודם כל העניק לה את הנזם ואת הצמידים, ורק אחר כך שאל. ומסביר רש"י: "לאחר שנתן לה שאלה [=שאל אותה], לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם , שהצליח ה' דרכו".

לכאורה, פרשנותו של רש"י ל'משתאה', אינה עולה בקנה אחד עם דעתו של רש"י באשר לסדר הפעולות: אם הוא נבהל ומתמלא מחשבות, מדוע הוא ממהר להעניק לה את התכשיטים? ואם הוא כל כך בטוח בישועת ה' ובזכותו של אברהם אבינו, מדוע הוא נבהל ולא סתם מתפעל, שמח, ומודה לקב"ה?

נראה שאנחנו חייבים להשיב, שאליעזר אכן נבהל והתמלא מחשבות, אבל בעקבות המחשבות הוא החליט לבטוח בה' ולהתקדם, על אף שנשארו לו כמה שאלות שהוא צריך עדיין לשאול! במשך הדקות הארוכות הנדרשות להשקיית עשרה גמלים, אליעזר עבד אברהם מגיע למסקנה, שההופעה הזו חייבת להיות אלוקית, והיא חייבת להיות קשורה לתפילתו. הוא אומר לעצמו: זה קרה מהר כל כך. לא הספקתי לסיים את דבריי וכבר רבקה עומדת לפניי - ממש ישועה פתאומית, השגחה אלוקית מדהימה. ואז הוא מחליט לבטוח. לא מתוך רגש מתפרץ בלבד, אלא מתוך מחשבה והתבוננות: זו אינה התרחשות אקראית. זה מהלך אלוקי. והוא מקבל את החלטה להתקדם ולהעניק לרבקה את התכשיטים. הוא ממשיך להמתין עם ההשתחוויה וההודאה עד שהוא שומע שהיא בתו של בתואל. אבל אל הענקת המתנות הוא מתקדם כבר עכשיו, עם ההשתאות, ובעקבותיה.

אמנם לפי רוב המפרשים שהזכרנו לעיל, אליעזר אינו מתקדם מעשית לפני שהוא שואל את השאלות ומקבל את התשובות. אבל לפי רש"י, עם כל החששות והמחשבות, אליעזר בוטח בקב"ה, ומתקדם צעד אחד עוד לפני שהתמונה מתבהרת במלואה.

גם אנחנו, במלחמה הזאת, חווינו ניסים ונפלאות, ואנחנו עומדים ומשתאים. ישועת ה' בלבנון היתה מדהימה. חשבנו שבלבנון יהיה קשה הרבה יותר מאשר בעזה, והנה האויב הוכה שוק על ירך וברח מפני כוחותינו. הקריסה הבלתי צפויה של צבא סוריה, הנפלאות במלחמה באיראן - כל אלה אירועים שנראו מפתיעים, כמעט בלתי אפשריים. גם בהסכמים האחרונים, כשמנהיגי אומות הבטיחו גדולות ונצורות, ליבנו היסס: האם באמת הם ישחררו את החטופים החיים תוך ימים ספורים? האם הם יעמדו בדבריהם? האם זו ראשית גאולה או עוד שלב במערכה? ועדיין אנו תוהים: האם נזכה להשלים בקרוב את שחרור כל החטופים החללים? האם אכן חמאס יתפרק מנשקו? האם אנחנו בעיצומו של ניצחון גדול, או שזה רק עוד תרגיל של משיכת זמן?

אנחנו עומדים ומשתאים. חלקנו מתפעלים, חלקנו שוהים, וחלקנו נבהלים. אך כולנו מבינים: הקדוש ברוך הוא פועל. גם כשהדרך אינה ברורה, גם כשהשלב הבא מעורר חשש - זוהי הופעתו של ה' בתהליך גאולת ישראל.

ההשתאות, על כל פירושיה ומרכיביה הרגשיים והאמוניים, הפרטיים והלאומיים, אינה חולשה - היא חלק מהאמונה. כשם שאליעזר ידע לשהות לרגע, להתבונן ולבטוח בקב"ה, כך גם עלינו לדעת לעצור, להביט, ולומר: גם אם איננו מבינים הכול, וגם אם יש לנו עדיין הרבה שאלות, אנחנו יודעים שהקב"ה מוביל אותנו הלאה, שלב אחר שלב, בדרך המופלאה של תהליך תחיית ישראל.